קו השבר החדש של ישראל עובר בין הממ"ד למקלט הציבורי

הכותבים של "ארץ נהדרת" פגעו הפעם בול בפוני: המערכון הפותח של התכנית השבוע, זה שהציג את הפערים באיכות החיים בין מי שיש להם ממ"ד לבין מי שנאלצים לנוס על נפשם למקלט השכונתי, היה אולי מוגזם (כדרכן של קריקטורות), אבל ממש לא מופרך.

משפחתי משקפת את החלוקה בעורף באופן די מדויק: עבדכם הנאמן גר בדירה שכורה ודי ישנה, אבל בבניין שעבר שיפוץ כללי באמצע שנות התשעים, מה שאומר שבכל דירה יש ממ"ד.

הטרחה הגדולה ביותר שנגרמה לנו עד כה, מאז פרוץ מלחמת איראן השנייה, הייתה ביומה הראשון: למקם את המזרן הזוגי בממ"ד ולהעביר לשם את אחת הטלוויזיות - לחדר שמשמש בשגרה את בת הזוג כחדר עבודה.

בתי הקטנה, חיילת משוחררת ואימה, היו פחות ממוזלות: בהיעדר ממ"ד או מקלט בבניין, הן נאלצו להימלט - עם השמע צליל ההתרעה - אל בניין חדיש יותר שנמצא במרחק הליכה.

אפילו בכך לא תמו תלאותיהן, כיוון שהחל מהשבוע השלישי ולמרות שהשתיים הן אורחות מהסוג שמביא עמו עוגיות מתוצרת בית, החלו דיירי הבניין לדרוש שזכות הראשונים לשימוש בכיסאות שבמקלט, תישמר לדיירי הבניין בלבד.

בני הסטודנט גר בדירה שכורה בדרום העיר, במרחק הליכה סביר מהמקלט הציבורי. הוא חש לשם בכל אזעקה, עניין סביר לבחור באמצע שנות העשרים לחייו.

מה שכן, בלילות עם כמה סבבי טילים בלילה, הוא מסתובב למחרת טרוט עיניים, כרבים מאתנו - די בצורך להתלבש ולצאת מהבית בהליכה מהירה כדי להעיר אותו כך שלא יוכל לחזור לישון.

הבת הגדולה הפכה לאמא, בשעה טובה, לפני שלושה חודשים בדיוק. את הסטאז' שלה במקלטים עשתה עם בן זוגה בסבב הקודם מול איראן, בקיץ.

אחרי כמה ביקורים, בהיריון מתקדם, במקלט של הבניין בצפון הישן, הם מצאו שמוטב ללכת עוד 100 מטרים ברגל ולהשתמש במקלט החדיש של אשכול הגנים הסמוך.

הפעם, עם תינוקת בת חודשיים (בפרוץ המלחמה) זה הפך לסיוט - להעיר את התינוקת, לרדת איתה ארבע קומות, ללכת ואז להתמקם במקלט הציבורי - ממש לא כיף (בלשון המעטה).

בצר לה היא עקרה מהעיר עם משפחתה אל הדודה שנמצאת בעיירה שלווה יותר באזור עמק חפר. אבל כמה זמן כבר אפשר להיות אורחת? בשבוע שעבר נמאס להם - והם שבו העירה.

מקץ עוד כמה ימים הם הבינו שזה לא יכול להימשך כך: מילא לילות לא שינה עבורם, מה שממילא הוא לחם חוקו של זוג הורים צעירים לתינוקת, אבל מה יהיה עליה, שנחטפת מעריסתה בכל לילה על ידי ההורים המודאגים?

הפתרון נמצא בדמות דירה עם ממ"ד באחד הרחובות שליד הבימה, לשם עברו בנותיי, בן הזוג של הגדולה, נכדתי וסבתה. המחיר - כמה עשרה אלפי שקלים לחודש (בעלות הדירה נסעו עם ילדיהם לחו"ל, יש להם דירה באחת מבירות אירופה...).

בשורה התחתונה הוטלה על התא המשפחתי הרחב הוצאה נוספת של כ-15,000 שקלים לחודש, לא פתרון אידיאלי ועוד יותר מכך - לא שווה לכל נפש.

בכל יום שעובר מתחדדים ההבדלים בעורף בין מי שיש להם למי שיש להם פחות. נכון שמי שגר בדירה חדשה יחסית, אפילו אינה מרווחת, יכול להיות גם בעל אמצעים פחותים וגם לישון בשקט בלילה, אבל לרוב החלוקה ברורה:

מי שהשקל מצוי בכיסו יכול לאלתר - נסיעה לחו"ל (הכרטיסים במסורה, אבל למי שמוכן לשלם תמורת כרטיס במחלקות היוקרה, יש יותר סיכוי לעלות על הטיסה), מעבר לממ"ד באזור רגוע יותר (שם גנרי: מצפה רמון), רכישה של ממ"ד נייד שאפשר להציב בגינה או שכירות לטווח קצר של דירה עם ממ"ד.

חברה שאין לה ממ"ד סיפרה לי שעברה עם הכלב למלון ביפו. גם שם אין ממ"ד בכל חדר, אבל יש בכל קומה - מרווח, מאובזר והעיקר - כשהיא נמצאת בעבודה יש פקיד קבלה שמוליך אתת הכלב לממ"ד.

מה נאמר? כנראה שלפעמים מוטב להיות כלב של בעל אמצעים מאשר קשיש עני שהופקר לגורלו... מדברים פה לא מעט (ובצדק גמור!) על הילדים ובני הנוער שלא היה להם כמעט חודש נורמלי בחייהם כבר יותר משש שנים, אבל מה נגיד על הקשישים?

בקורונה בודדו אותם באכזריות - יותר משקטלה המחלה קשישים, קטלה אותם הבדידות. עתה במלחמה מי שאין לו פתרון בדמות ממ"ד, מוותר פעמים רבות על הליכה למקלט, משימה לא קלה אפילו לאנשים צעירים יותר. אולי כדאי להוסיף לתעודת הפטירה של קשישים שורה חדשה - סיבת המוות: געגועים לנכדים.

שבועיים מתוך החודש האחרון לחייה של אמי המנוחה עברו עליה בעת מלחמת איראן הראשונה. היא הייתה מאושפזת במחלקה הסיעודית בבית דיור מוגן. בעת אזעקה היו נעלמים מהמחלקה כל אנשי הצוות שרצו לתפוס מחסה במרחב המוגן. הקשישים, רובם בכיסאות גלגלים, פשוט נשארו במקומם. מאלה מבניהם שנוסף על הנכות הפיזית היו גם דמנטיים, נחסכה לפחות הבהלה (ומדובר על דיור מוגן יוקרתי, כלומר - גם יקר).

כל יום שעובר וככל שמתארכת המערכה מתחדדים ההבדלים בין מי שיש להם למי שאין להם. מעולם לא שהתה אוכלוסיית ישראל במקלטים ובממ"דים תקופה כה ארוכה - וכמעט בכל רחבי המדינה.

זה מציק, זה שוחק ועכשיו זה גם מתסכל: מי שיש בידו להתארגן על פתרון מיגון יקר, צריך בסך הכל לסגור את דלת הפלדה של הממ"ד עת הישמע האזעקה. מי שאין לו, לא רק הלילה שלו השתבש, אלא גם היום שלמחרת - זה שבהו יצטרך לצאת לעבודה או חמור מכך: להגיע אל מקום העבודה בנהיגה.

באחת הסצנות האייקוניות בסרט "ג'רי מגוויאר" מאזינה רנה זלווינגר שישובה בשורה הראשונה של מחלקת התיירים לשיחה שנערכת במושב האחרון במחלקת העסקים, שם מגולל טום קרוז את סיפור הצעת הנישואים שלו לחברתו, באוזני שכנתו לשורה.

היא מאזינה ומתמוגגת, נסחפת בסיפור הרומנטי והשונה כל כך מחייה שלה כאם יחידנית. כל זה נקטע באחת כאשר הדיילת שמה לב לכך שהיא מצוטטת לשיחה במחלקה לא לה - ומגיפה באבחה מהירה את הווילון המפריד בין המחלקות.

זלווינגר אומרת בתסכול לגברת מבוגרת שיושבת לידה: "פעם זה היה רק אוכל טוב יותר, היום אלה חיים טובים יותר...".

ובכן, פעם זה היה רק ההבדל בין הביזנס לאקונומי על אותה הטיסה, היום בעת מלחמה, מדובר בפערים שמייצרים איכות חיים שונה.