ערב ליל הסדר: מה לעשות בשנה שבה נדמה ששום דבר לא בסדר?

ערב פסח עצוב כל כך לא היה כאן מזמן. אולי מאז 2002, עת התבשר עם ישראל על הפיגוע הנוראי במלון פארק בנתניה, ממש עם תחילת הסדר.

אם כבר נעים על ציר הזמן, אפשר להיזכר גם בסדר פסח של לפני 6 שנים, שעמד בסימן סגר הקורונה. כאז כן עתה, ההגבלות קורעות משפחות.

כלומר, השנה אין הנחיות שמונעות מאתנו לחגוג ביחד עם המשפחה, אבל רבים לא ייקחו את הסיכון הכרוך בעמידה בפקק בשעות שלפני כניסת החג, כשכל רגע עלולה להישמע אזעקה. לך תשתטח על הרצפה בבגדיך הטובים...

ערב פסח הוא זמן של גאות בפעילות המסחרית: מרכזי הקניות עמוסים לעייפה: מסכי טלוויזיה ופינות אוכל, ספות וכלי מטבח, מתנות ובשמים, פרחים וכלי בית - וכמובן: מזון...

אז בסופרמרקטים המצב טוב, אחרי חודש שבו הוציא הציבור כמעט רק על מזון, אבל ביתר הסגמנטים, למרות התאוששות קלה (רשתות הפארם, מוצרי חשמל ועוד), זה לא זה - וככל הנראה גם לא יהיה בקרוב: כי פסח יש רק פעם בשנה ומי שדחה קנייה של פינת אוכל חדשה, לאירוח הסדר, כבר לא יידרש לנושא אלא לקראת ראש השנה (בתקווה שהמערכה תסתיים עד אז ושלא תתלקח מלחמה חדשה).

ואלה, האמינו או לא, החדשות הגרועות פחות, כי אם בחנויות האופנה (למשל) העסקים יגעים אחרי יותר מחודש שבו לבשנו בעיקר טרנינג, מה יגידו בעולם התרבות? אנחנו נוהגים לחשוב אסוציאטיבית על זמרים או קומיקאים, על בתי קולנוע או תיאטראות, אבל מאחורי כל אלה ניצבים תאורנים וטכנאי סאונד, כרטיסנים ופועלי במה, מזנונאים, מלבישים, נהגים ועוד רבים אחרים.

לא רק שהם לא עובדים כבר מאז סוף פברואר, גם אם תהיה הפסקת אש (זוכרים שפעם רצינו להפיל את המשטר ולנצח? היום אנחנו מייחלים רק להפוגה...) בקרוב, איש לא יחזיר להם את מופעי פורים, את הפסטיבלים של פסח - ובאופק כבר מבזיקים, כפצצות הצרורות בטיל, הזיקוקים של יום העצמאות...

וזו רק דוגמה אחת, כי יש עוד, מתיירות ועד למסעדנות. בכל אשר תפנה העין, אנשים מצטמצמים ובעיקר חרדים מהבאות.

חרדה מפני העתיד היא הגורם המשפיע ביותר על הפעילות הכלכלית. וסיבות לחרדה אינן רק הסכנה הפיזית, כלומר להיפגע, חלילה, באחד ממטחי הטילים, אלא בעיקר התחושה הנוראית שאנו הולכים אל הלא נודע.

המערכה באיראן יצאה כבר מזמן משליטה: אם השבועות הראשונים עוד היו מתוכננים, עת יצאנו למתקפה בקול תרועה, הרי שעתה ברור לכל שהגענו לנקודה שאותה איש לא חזה. איש לא ציפה שנמנה כבר קרוב לחמישה שבועות למלחמה ועדיין לא נוכל לחזות את סופה.

מספרים לנו שיש הישגים, זה אולי נכון - ואנחנו מאוד רוצים להאמין, רק שמי שמתברך בהישגים אם אותם אנשים שמכרו לנו כזבים על כאוס ובלבול בשרשרת הפיקוד האיראנית (זוכרים איך סיפרו פה שהם פועלים מכך האינרציה, אחרי שהנהגתם חוסלה ועוד מעט הם מתבלבלים ומסתבכים?).

ומה נאמר על הכזב לגבי מלאי הטילים? מספר המשגרים? הן רק עכשיו אנחנו יודעים ששיקרו לנו לא רק בתחילת מה שהוצג כמבצע "שאגת הארי", אלא גם בשלב הסיכומים של "עם כלביא", שלא לדבר על "חיצי הצפון". זוכרים את דברי הרהב על השמדת כ-80% מכוח האש של חיזבאללה?

מה נגיד עתה? יכול להיות שמה שמומטר עכשיו על ראשי תושבי הצפון החבול והמוכה, הוא השאריות, לא יותר מ-20% ממה שהיה בידי הארגון בעבר? אם כך לא מדובר בארגון טרור אלא במעצמה!

הדברים מעצבנים, אבל הם לא נועדו כדי לעצבן אלא כדי לשאול אתכם כמה זמן הייתם ממשיכים להשקיע במניות של חברה שהנהלתה לא מפסיקה לשקר לבעלי המניות שלה? מילא מחלקת השיווק, קרי המדינאים. באנשים בחליפות למדנו לחשוד כבר מזמן, אבל מה קרה ללובשי המדים?

בצר לו מנסה האזרח להתרכז בדלת אמותיו, לראות עצמו, כמצווה על כל יהודי, כאילו יצא ממצרים. רק שאפילו קריאה רציפה של ההגדה (אפילו רק עד "שולחן עורך"...), איש לא יכול להבטיח לו השנה.

בעצם עוד קודם לכן, עוד בשלב ההכנות לארוחה: בנימה אישית אודה שכבר חשבתי לנצל את הטמפרטורות הנמוכות לעונה, ששוררות עלינו באביב השתא (נדיר שחודש מרץ יהיה קריר וגשום יותר מפברואר), כדי להתקין מאכלי קדירה.

רק שמהר מאוד נזכרתי שמומלץ בחום (תרתי משמע) שלא להשאיר סירים על אש גלויה בעת המנוסה אל הממ"ד עם הישמע האזעקה... השפונדרה נשארה עמוק במקפיא וירקות השורש במקרר ובמזווה. אפשר גם להסתפק בדגים.

כמובן שכמה יח"צנים ניצלו את המצב כדי לקדם מכירות של מנות מוכנות לחג, אבל לא אכפת לי להסתכסך עם חצי ממכריי אחרי הקביעה הבאה: מי שלא מבשל בעצמו ליקיריו, לא יידע לעולם מה זו אהבה...

תובעים מאתנו להפגין חוסן, דורשים מאתנו להיות חזקים. ואתם יודעים מה? זה היה יכול להיות בסדר גמור מצידנו, אילו רק היינו יודעים לאן אנחנו הולכים. בעצם: היינו מסתפקים אפילו בפחות, למשל רק בידיעה שאנו היוזמים, שיש מי שמוביל, שיש מטרה שלמענה שווה לסבול.

יש מי שעדיין מאמינים - ואודה שאני מקנא בהם. ממש כך. אני פשוט זוכר איך מהמטרה של "יצירת תנאים להפלת המשטר" צומצם מאוד משקל ה"הפלה" ועלה פלאים משקלם של המילים "יצירת תנאים" (ואפילו זה לא נראה ממש, במשטר שנראה כאילו הוא מתפקד מצוין).

מה עוד הובטח לנו ביום הראשון? השמדת פרויקט הגרעין, שהפכה לצמצום ופגיעה. ושלא תבינו לא נכון: כל המצמצם, פוגע ומסיג, הרי הוא מבורך. אבל דווקא מכיוון שכך, למה לא לדבר אלינו גלויות כבר מההתחלה - יכול להיות שמישהו היה בטוח שהוא עומד להשיג את המטרה?

אחר כך דיברו על השמדת היכולות הבליסטיות (אלה שלכאורה כמעט אבדו לאיראנים אחרי מבצע "עם כלביא"). מאז כאמור מספרים לנו על "ציד משגרים" אלא שאלה לצערנו רק הולכים ומתרבים (או לכל הפחות צצים עודד ועוד).

עוד היו לנו בין מטרות המלחמה את הכחדת ה"פרוקסים": החות'ים, חמאס וחיזבאללה. זו אכן מטרה נעלה, רק שבינתיים חיזבאללה (המוכה והמורתע) מאמלל את חיי תושבי הצפון, החות'ים כבר מתחממים על הקווים ואפילו חמאס (זה שהיה אמור להתפרק מנשקו!) כבר מאותת שהוא רוצה להצטרף למלחמה. כלומר, גם בסעיף הזה מדובר בכישלון מהדהד.

הזכרנו את תושבי הצפון? 5 מיליארד שקלים היו דרושים כדי למגן אותם כהלכה, הסכום הזה מוכר לכך מאיזשהו מקום? אם כן, אתם צודקים: זהו בדיוק הסכום שעבר בתקציב המדינה שהוא כפשע נגד מדינת ישראל, כשוחד קואליציוני. דמי שמירת הממשלה - הסכום היחיד שמתקבל תמיד בזמן.

על המגזר שהפוליטיקאים שלו הגו מתווה גאוני למחטף, כבר מיותר להרחיב את המילים בבוקר שבו נודע על נפילת ארבעה לוחמים.

כל אלה מתלכדים לכדי עננים כהים בשמי ישראל, דווקא ערב חג האביב, החג שמסמל לא רק יציאה מעבדות לחירות, אלא גם מחושך לאור גדול. לכן לא נותר אלא לקוות שיהיה לנו חג שמח, למרות הכל: עברנו את פרעה? אולי נשרוד גם את התלאות שזימנה לנו הממשלה ששולטת כאן בין מחדל למחטף.