"כלכלת חימושים": הכספים האבודים שהוצאנו בשבועות האחרונים

נתונים מראים שאנחנו קונים יותר בסופרמרקט למרות שהמחירים עלו. די הגיוני בהתחשב בעובדה שהיינו ספונים בבתינו, מנועים מלצאת לחופשות בחו"ל, מפחדים לנוע בכבישים (בצדק) כדי לתפוס שלווה לגדותיו של נחל בצפון (שהעובדה שהפך לאזור מלחמה לא פגמה ביופיו, בעונה הזאת של השנה).

בתי הקולנוע, למשל היו אף הם מחוץ לתחום (החל מהערב הם יחזרו ושוב נוכל להתלונן על מחיר הפופקורן) ועל הופעות - מסטנד-אפ ועד למוזיקה ותיאטרון, לא היה מה לדבר. החל מהערב הן ישובו (הרשו לי להמליץ על "טיפקס" בבארבי, שמחה גדולה מסאת לא חוויתם מימיכם. יצורף קובי אוז אל שולחן הממשלה לאלתר!).

מי עוד שבת מאונס? המתנ"ס של הילדים: אם שילמתם מראש בעד החוגים, אכלתם אותה - מי שמשלם מדי חודש בחודשו לפחות לא ניזוק.

המרחב העיקרי שבו בילינו בחודש ומשהו האחרונים, הוא מול הטלוויזיה: לפחות שם ניתן היה "לפצות" את עצמנו בביס טעים על העובדה שלמרות שלמומחים באולפנים אין מושג על מה הם מדברים, הרי שהם לא מפסיקים לברבר.

זו אפילו אינה ביקורת, ועדיין - שקופית שהיה כתוב בה: "תקשיבו, אין לנו מושג מה יהיה, אבל בבוקר נתקצר לכם מה טראמפ אמר בלילה", הייתה מהימנה יותר מרוב מהדורות החדשות שבהן חזינו לאורך המלחמה.

אגב אכילה רגשית מול הטלוויזיה: עוד חתיכה מהרוסטביף, מישהו? אתם מוכרחים לנסות, נשבע לכם שכזה עוד לא טעמתם! וזה לא שאני יותר מבשלן חובב, פשוט היה לי חודש לנסות נתחים של סינטה ואנטרקוט, משוחים בכל פעם בטעם אחר: שמן זית ורוזמרין, שום ומלח, פלפל שחור מעורב בפפריקה ספרדית מעושנת ועוד.

תנו נגיעה של חרדל על הבאגט וקחו מהחמוצים שכבשתי בעצמי בצד, ביחד עם שלוק מהמרלו, כי אם כבר אכילה רגשית, לפחות שתהיה בסטייל.

בערבו של החג הראשון השכמתי קום רק כדי להיות הראשון בתור אצל חיים רפאל, המעדנייה המפורסמת משוק לוינסקי בדרום תל אביב.

לא צריך סיבה מיוחדת כדי להתענג על המעדנים של המקום האייקוני הזה, אבל הפעם הייתה כזאת: הזמנתי חברים לחג. כלומר, למוצאי החג הראשון. לערב החג הוזמנו לחברים שגרים ליד הבימה, אחרי שהסדר המשפחתי שהיה מתוכנן, בוטל בגלל המצב.

בסוף גם לזה לא הלכנו, אחרי שבין חמש לשבע לא פסקו המטחים. בירכתי בטלפון ובדמעות את הילדים, ביקשתי מהם לא להתרחק מהמרחבים המוגנים והודיתי בחום לחברים שהזמינו אותנו: יש ימים שבהם מוטב לא לצאת מהבית.

את "והיא שעמדה" שרנו בשני קולות בלבד, אחר כך הזלנו דמעה מהסיבות הכי נכונות: החזרת של חיים רפאל התגלה כחריפה במיוחד.

למה אזכרתי את המעדנייה? כי הנחת העבודה שלי הייתה שאתקשה לבשל בין התרעה לאזעקה. לחלק מהמזונות סיפק התנור תחליף הולם לכיריים עם האש הגלויה, אבל לסלטים לא היה לי כוח: לשטוף את הירקות, להפסיק. לקלוף את הביצים ולרוץ לממ"ד, לקלוף את השום - ולנוס שוב לפני שאספיק לקצוץ.

לכן העדפתי להתחזק בעתודת סלטים מוכנים ולארח במקום להתארח, שכן מעמדי בחוג חבריי עלה פלאים נוכח העובדה שיש לנו ממ"ד, כזה שאפשר לעבור אליו בנחת עם כוס היין ומגש הגבינות, למשל.

כבר הזכרתי את ערב החג, את שבתי משוק לוינסקי מעט לפני שמונה בבוקר: עוד לא הספקתי לפרוק את הטובין - מחמוצים ועד מני תרגימא, מפלמידה מעושנת ועד גבינת עיזים, מסקורדליה ועד לסלט חצילים קלויים עם גבינת המאירי... וכבר רצף של שיגורים מאיראן קטע אפילו את המלאכה הפשוטה של העברת הקניות למקרר.

עוד לפני כן, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שדפוסי הקנייה השתנו. הלקוחות המעטים שהקדימו, כמוני, להגיע פיזית אל המעדנייה, ביקשו לחלק את הרכישה לכמה אריזות קטנות.

אחד מהם, שנראה לי כבן 70, הסביר לי, בלי שביקשתי, מדוע הוא מבקש לחלק כל דבר שרכש לשלוש שקיות שונות: "הילדים והנכדים כבר לא יבואו בערב. לפחות אקפיץ להם עכשיו כמה קופסאות, שיהיה להם טעים". הוא חייך, כי ציוו עלינו להפגין חוסן, אבל משהו בקולו רעד.

כעשרה ימים לאחר סיכום הרבעון הראשון של 2026 (איך הזמן טס כשמתמגנים!) אפשר כבר לסכם את נתוני 2025 ברשתות השיווק ולזהות שם התייקרות של יותר מ-4% לעומת 2024.

מה שעוד אפשר לזהות הוא ירידה קלה ברכישות הציבור (נזכיר שמדובר בנתונים מלפני מלחמת איראן השנייה) ומעברים בין רשתות בניסיון להוזיל את עגלת הקניות.

מי שמסבסדים (בעקיפין) את סניפי או מותגי הדיסקאונט של הרשתות הגדולות, שמנסות לחזר אחרי הקהל הרחב, הם מי שממשיכים לרכוש (משיקולי נוחות או מכורח) במרכולים השכונתיים, שם עלו המחירים בשיעור חד הרבה יותר.

תגידו שמדובר בצרות של עשירים? זה נכון רק לגבי חלק מהמקרים. כי אמנם עבור חלק מאתנו מדובר בבחירה מודעת שנועדה לחסוך זמן ונסיעה מיותרת אל הפרברים, גם בהינתן שעגלת הקניות תהיה זולה יותר.

אצל חלק אחר, זה מחוסר ברירה: בעיקר אצל קשישים שאין ברשותם רכב. אלה יכולים כמובן להזמין אונליין, אבל רבים מהם מתקשים בתפעול אפליקציית ההזמנות או גרוע מכך: יראים מפני שליחים, אנשים זרים שייכנסו אל ביתם...

המלחמה שיצאה להפסקה בשבוע השישי שלה "תיקנה" את הירידה ברכישות ברשתות המזון, אבל מאחר שאין "יש מאין" בכלכלה, הרי שלכל דבר יש עלות במונחי ויתור על הוצאה אחרת.

כלומר, המלחמה לא רק העלתה את הצריכה שלנו בסופרמרקט, אלא עשתה זאת על חשבונם של הצימרים בצפון, משכירי הטרקטורונים, חנויות כלי הבית, האומנים - והרשימה של מי שפרנסתם קופחה בשל המצב עודנה ארוכה. לאלה קשה היה להתנחם אפילו בזלילה בטרנינג מול הטלוויזיה: הם אולצו לחסוך כל שקל, כי לך תדע מתי יתאושש הענף? כלומר, כל סיבוב נוסף שעשינו עם העגלה בסופרמרקט, בא על חשבון סיבוב על טרקטורון או אם קיאק, עם הילדים בצפון.

ויש גם הוצאות שלא מופיעות בשום דוח. למשל בני משפחתי ששכרו דירה עם ממ"ד. המחיר לדירה בת ארבעה חדרים עם ממ"ד וחניה (הן איש לא רוצה לחפש חניה בעת התקפת טילים) במרכז תל אביב: 14,000 שקל לחודש.

ההוצאה הזאת היא הוצאה עודפת, שכן במקביל משלמים חלק מהשוכרים לעת צרה גם את שכר הדירה (או המשכנתה) שלהם כרגיל.

ועדיין, מי שיכל להרשות לעצמו, הרוויח: לא היה תחליף לשנת לילה טובה בממ"ד במקום לרוץ למקלט באישון לילה, שלא לדבר על מי שעקרו, בעל כורחם, מהצפון המופגז ללא הרף, להם עוד אין את היכולת לשוב הביתה.

גם כאן אין ארוחות חינם, כלומר, הסאבלט מומן ממקור אחר: רבים השקיעו בשכירות קצרת מועד את התקציב שיועד לחופשת פסח בחו"ל. מה יהיה אם המלחמה תתחדש לאחר שהחודש יחלוף? מה יהיה כשלבעלי הבתים המקוריים, במקרה של הדירה ששכרו בני משפחתי, ייגמר הכסף לשהות בחו"ל?

מה שמביא לתהיות מרחיקות לכת אף יותר:תושבי הצפון שעברו לערי המרכז, מגלים (אם עוד לא גילו במהלך הפינוי הארוך שלהם בעת "חרבות ברזל" או "חיצי הצפון") את הנוחות שבמגורים בקרבה לשירותים חיוניים ומרכזי תרבות (גם אם הקולנוע בתל אביב סגור, הפאב שצמוד אליו ובית הקפה שממול פתוחים), כך מגלים ישראלים רבים, שהספיק ממונם לשלם מחירים מופקעים למקומות המצומצמים בטיסות היוצאות, את נוחות החיים הרחק מכאן.

נכון שמגורים במדינה שאינה המולדת הם נושא מורכב יותר, בוודאי ליהודי וישראלי, אבל העובדה שכבר שנתיים וחצי אין כאן חיים נורמליים נוכח הקלות היחסית של חיים במקום אחר, מתחילה לתת את אותותיה.

על ההגירה השלילית, בעיקר של אוכלוסיות חזקות, מישראל בשנתיים האחרונות, נכתב כבר לא מעט.

בעקבות פסח השתא נדמה שנצטרך להוסיף למניין המהגרים העגום הזה גם את מי שהציצו ונפגעו: כתושב קריית שמונה שגילה את איכות החיים בהוד השרון (למשל), כך תושב הרצליה שגילה את השקט באחת מערי אירופה.

תאמרו שאלה הרהורים של חלשים? ייתכן, אבל ספרו זאת גם לחזקים שבינינו, למשל לתושבי קיבוץ משגב עם, שהאמינו להבטחות הממשלה וצה"ל והיו מחושלים מפלדה. בחול המועד הם פתחו במבצע מימון המונים להקמת מבנים ממוגנים בקיבוץ, אחד מהם - מרפאה.

לא רק שהמדינה שהם משרתים באמונה הפנתה להם עורף, היא אפילו לא התקשרה לשאול מה שלומם, כדרך שעשה ראש הממשלה שמיהר לדרוש בשלומו של משה גפני מסיעת יהדות התורה, שביתו נפגע.

ולמקרה שתהיתם: גפני בסדר, תודה לאל. נזק קל לתריס שאני בטוח שיכול היה לממן מכיסו עוד בטרם יתקבל הפיצוי ממס רכוש. נזק קל לא רק לתריסים אלא גם לאוצר המדינה, שכן כבר שמענו על זוג מקיסריה (נקרא להם ב' ו-ש') שהגיש למדינה בלי למצמץ חשבון של יותר משני מיליון שקלים עבור תיקון חלון. כלומר, יצאנו בזול.