המהלך הטיפשי של שר הכלכלה: לפעמים עדיף לא לעשות כלום

בואו נחזור בזמן משהו כמו שלוש וחצי שנים לאחור ונבחן את תעמולת הבחירות של האופוזיציה דאז, בראשות בנימין נתניהו.

שני ראשים עיקריים היו לתעמולת האופוזיציה: הביטחון האישי ויוקר המחיה. הביטחון האישי פחת עם מה שכונה אז "טרור יחידים" ומספר הנרצחים עמד בסימן עלייה. זה סיפק עילה לכל גורם מהליכוד וימינה להסתער על מה שנתפס כמחדלי הממשלה.

את איתמר בן גביר בזירות הפיגוע, כולל העימות המצולם של מי שלימים יהיה שר עם השר הקודם, עומר בר לב, קשה לשכוח.

קשה עוד יותר לשכוח מה קרה לביטחון האישי של אזרחי ישראל בשלוש השנים ושלושה וחצי החודשים שבהם מכהנת הממשלה שנשבעה להשיב את הביטחון.

הנושא השני שעמד במרכז תעמולת הבחירות של מי שביקשו (והצליחו!) להחליף את ממשלת בנט-לפיד היה יוקר המחיה. גם שם היה לאופוזיציה קייס: יוקר המחיה בישראל האמיר.

ייאמר להגנת הממשלה ההיא שיוקר המחיה האמיר בצמוד לעלייה העולמית, בגלל מלחמת רוסיה-אוקראינה שפרצה בפברואר 2022 וסחררה מעלה את מחירי חומרי הגלם: מגז טבעי ועד לשמן חמניות, אבל בשורה התחתונה זה לא שינה יותר מדי למשפחת ישראלי שהביטה בעיניים כלות איך אותו סכום קונה לה קצת פחות בכל ביקור בסופרמרקט.

הבחירות תמו, גוש נתניהו זכה לניצחון וההבטחות למלחמה ביוקר המחיה לא רק שלא נגנזו, אלא אפילו עלו מדרגה. כבר בחודש ינואר, עם כינון הממשלה ומעט לאחר שהדביק את ישראל המחלה האוטו-אימונית שנקראה בשם התמים "הרפורמה המשפטית", התפנה נתניהו לכלכלה.

לצד האיש שמינה לשר האוצר הראשון בממשלתו (מישהו זוכר שבמקור סמוטריץ' היה מאור לפנות את הכיסא לאריה דרעי אחרי שנתיים?) עמד נתניהו ושרטט תכניות להוזלת האנרגיה - שתביא להפחתת מחירים כללית ולהקלות מס לציבור העובד. רבים האמינו לנתניהו, בטח כשהאיש נהנה עדיין מהמחמאות שדבקו בו עת היה שר האוצר בממשלת שרון.

בפועל קרו דברים אחרים לגמרי. דוגמה אחת מני רבות: הפקדת משרד השיכון בידי מי שלא בא אל החיים הציבוריים אלא כדי לחמוס את פרי עמלם של אזרחי ישראל העובדים כדי להעבירו אל מגזר טפילי שתלוי בו למחייתו. הכוונה היא לשר השיכון גולדקנופף.

אם מתעקשים על עוד דוגמה ששרטטה ממש מהיום הראשון את הכיוון האמיתי שאליו הולכת הממשלה, הרי שזו הפקדת ראשות ועדת הכספים בידי משה גפני, עוד חבר כנסת שעסקנותו המגזרית - אומנותו.

לשר הכלכלה, ניר ברקת, ייאמר מראש - אין יכולת השפעה אמיתית על יוקר המחיה. כזו יש רק לשר האוצר (וכמובן, לראש הממשלה). יחד עם זאת, דווקא משום כך הוא יכול להגדיר מראש כמה טריטוריות קטנות שהוא רוצה לכבוש, כלומר, קל לו להציג הצלחות שאולי לא ישנו את חייהם של אזרחי ישראל, אבל יוסיפו לו נקודות וימתגו אותו כאיש של עשייה.

ברקת נראה בתחילה כמי שעושה את הצעדים הנכונים, העיקרי שבהם היה זה שנקרא "מה שטוב לאירופה", אבל הוא שאף ליותר.

הנה משהו שבזמנו סוקר, אבל אולי לא הובן עד תומו: בתחילת חודש מאי ערך ברקת קניות בסניף הראשון (רעננה) של רשת קרפור בישראל. ברקת לא התייצב לבד מאחורי עגלת הקניות - איתו עבר בקופה גם אחד בשם בנימין נתניהו.

עבור רשת סופרמרקטים חדשה בישראל מדובר בפרסום שלא יסולא בפז, אבל למרות התמורה המשתמעת לרשת, אין להטיל ספק בביקור תמים של שר כלכלה ואפילו ראש ממשלה בפתיחת סניף ראשון של רשת קמעונאית גדולה ומוכרת.

תחרות היא צעד מבורך בדרך להפחתת יוקר המחיה, אבל נדמה שבכל יום שעבר מאז התברר שמה שמושך יזמים לתחום הקמעונאות בישראל הוא לאו דווקא היכולת לעורר כאן תחרות אמיתית, אלא להפך: העדרה של תחרות כזאת.

זה הזמן לפתוח סוגריים גדולים ולדרוש בקשרי משפחת ברקת עם רשת קרפור. כדי להיכנס לתפקידו, שיש לו קשר הדוק עם המגזר העסקי, נדרש ניר ברקת להעביר את מניותיו בחברות שעלולות לעורר ניגוד עניינים לנאמנות עיוורת. ברקת ביקש שלא לעשות כן אלא להעביר את ניהול עסקיו לאחיו, אלי ברקת - וכך היה (הכל כחוק כמובן).

מה שכן, לברקת-האח יש קשרים הדוקים עם רשת קרפור ובעליה, כך שכאשר יצאה לדרך עבודת המטה לקראת המבצע שזכה לכינוי "הסל של המדינה" ונודעה מעורבותו של אלי ברקת במהלך, התחושות נעשו קצת פחות נעימות.

ועדיין לו היה המהלך מוכתר בהצלחה גדולה ומחולל שינוי אמיתי בדפוסי הקנייה שלנו, כולל הוזלת סל הקניות - דיינו. רק שהמהלך סבל מפגמים כמעט מהרגע הראשון.

זה מתחיל עם עצם הרעיון: להעביר כספי ציבור (50 מיליון שקל!) לטובת קידום רשת פרטית, כדי לקדם מכירות של סל ממוצריה.

וזה לא הפגם היחיד, כי עיון בהרגלי הקנייה של הישראלים מלמד שאנחנו דווקא מחפשים את הרשת הזולה ביותר ומגלים נאמנות מועטה בלבד למותגים: שופרסל מעלה מחירים? עוברים לרמי לוי. מתאכזבים מרמי לוי? עוברים לוויקטורי. נדמה לנו ששילמנו יותר מדי בוויקטורי? עוברים לקרפור - וכך הלאה.

הפריחה ברשתות שנתפסו כחרדיות, כמו למשל אושר עד, שפע מהדרין ועוד, מלמדת שקהל הדיסקאונט (בניגוד לקהל המרכולים השכונתיים) בישראל הוא צרכן נבון ומחושב הרבה יותר מהקרדיט שניתן לו.

הבעיה היא שבגלל הריכוזיות לאורך כל שרשרת המזון הישראלית - מארגוני החקלאים והיבואנים שמספקים את חומרי הגלם, דרך יצרני ויבואני המזון ועד לרשתות השיווק עצמן, גם המחיר הזול ביותר הוא יקר מדי.

מלחמה בריכוזיות היא אפשרית, אבל היא דורשת שיתוף פעולה הדוק בין משרדים כלכליים ממשרד האוצר, דרך משרד הכלכלה ועד למשרד החקלאות. מה שהיא עוד דורשת הוא ראש ממשלה חזק, כזה שיודע להשליט את מרותו על שריו ולא מאפשר (למשל) לשר החקלאות להקריב את האינטרס הלאומי למען האינטרס של אגודות החקלאות (להבדיל מזה של החקלאים).

נניח לרגע למהלך הממשלתי הנדרש (אפילו המועצה הבין משרדית למלחמה ביוקר המחיה פוזרה חיש מהר) ותרכז בסל עצמו: היו גם ביקורות (מוצדקות!) על הרכב הסל, שכלל משקאות ממותקים, אלכוהוליים, חטיפים ועוד.

עדות מתחום שבו אני יכול לשמש כעד מומחה: בתחום הבירה למשל, התברר שחסרו במכרז שפרסם המשרד חלק ממותגי הבירה הכי פופולריים בישראל... מה שעורר תהיות על הדרך שבה הורכבה רשימת המוצרים בסל.

ההמשך ידוע: הרשתות פרשו מהמכרז אחת אחרי השנייה, מה שעורר את חמתו של השר ברקת, שאף טען לתיאום פסול ביניהן. קרפור לבדה נשארה - וזכתה. בעצם, אפילו זה לא מדויק, כי היא זכתה, אבל לא ממש נשארה.

בתהליך הדרגתי התברר שהסל המוזל לא יוצע למכירה בכל סניפי הרשת. חלק מסניפי הדיסקאונט שלה הוסבו לסניפי המותג העירוני שנשאר מחוץ לסל.

יתרה מזאת, לא כל המוצרים נמצאו או נמצאים במלאי - ואפילו אז, הוטלה הגבלה כמותית על מספר היחידות המוזלות שמותר לצרכן בודד לרכוש.

ההגבלות האלה הביאו למצב שבו רק חלק קטן, אפילו מלקוחות רשת "קרפור" יכולים להינות מהסל המוזל. בינתיים כבר פרסם ניר ברקת בערוצים החברתיים שלו את רשימת הסניפים של הרשת כולה, כדי לכוון את הציבור לעבר הסל המוזל.

יש עוד היבטים פסולים לצעד הזה, אבל נעצור כאן כדי לסכם: צעד פופוליסטי שנהגה בשלומיאליות ובוצע ברשלנות, לא הצליח לחסוך אפילו שקל אחד מהוצאות הקנייה השבועית של רובנו בסופרמרקטים.

מי נהנה מהמהלך? בעיקר רשת קרפור, בהנחה שלא מחשיבים לברקת כרווח את העניין הציבורי שהתעורר לרגע - ומהר מאוד שינה כיוון נגדו.

בכך הפך "הסל של המדינה" לסל עצמי, סמל לדרך פעולתה של הממשלה הזאת (למרבה הצער, לא רק בתחום הצרכנות): הצהרות מפוצצות שלא עולות בקנה אחד עם יכולת הביצוע, תכנון גרוע וביצוע שלומיאלי ובקיצור - כל הרע שאפשר להציע בשילוב בין חוסר תום לב לחוסר יכולת.

ברקת יכול לטעון אולי שבניגוד לשר הכלכלי הבכיר יותר, בצלאל סמוטריץ', הרי שהוא, במגבלות תפקידו, לפחות ניסה לעשות משהו. הבעיה היא שהדרך שבה נהגה, תוכנן, בוצע ומיושם "הסל של המדינה" היא פרסומת לאי-עשייה: לפעמים באמת מוטב שלא לעשות כלום.