שורדי שואה. בילדותי קראו להם עדיין "ניצולים" והם היו חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי: כבר אז היו רובם מבוגרים (או לפחות כך הם נראו בעיני, אי שם בשנות השבעים), מספרים כחלחלים או ירקרקים מקועקעים על זרועותיהם.
חלקם התהלכו עם מבט כבוי בעיניים, חלק אחר אימץ בלהט דווקא גינונים של שמחת חיים. את מה שהסתתר בלבו של כל אחד פנימה, לא יכולנו אפילו לשער. בימים שבהם אנחנו מרבים לדבר על פוסט-טראומה וטריגרים, עד כדי הפסקת ירי זיקוקים ביום העצמאות או קריאה לביטול הצפירה בימי זיכרון, אפשר רק להיזכר ולנסות לדמיין מה עבר עליהם.
זיכרונות ילדות הם לעיתים כאלה שמשמעותם הופכת נהירה לנו רק כחלוף השנים. איני דור שני לשואה, אבל גדלתי בשכונה שהיו בה לא מעט ניצולים, סליחה - שורדי שואה. מבעד למסך השנים אני נזכר בכל מני "טריגרים" - מילה שאז לא הכרתי. זה היה יכול להיות מפגש ברחוב עם כלב מסוג רועה גרמני, פעמים אחרות זו הייתה בעתה משוטר תנועה שעצר אותם בסך הכל לבדיקת רישיונות שגרתית, אבל בעיקר היו אלה הצעקות בלילות.
אני זוכר שתהיתי, כילד ששמע קולות מדירות השכנים, על מה יש להם לריב עד כדי צרחות ובכי באמצע הלילה. רק לימים הבנתי.
האנשים האלה, שהיו חלק בלתי נפרד מנופי ילדותם של רבים מאתנו, כמעט שהסתלקו מחיינו. לפי אומדן רשמי חיים בקרבנו כמעט 107 אלף שורדי שואה, אבל בתכל'ס, חלק גדול מהם רחוק מהדימוי שעולה לנגד עינינו כשאנו חושבים על המושג.
מי ששרדו את הזוועה במעבר בין מחנות ריכוז, עבודה או השמדה, אפילו כנערים, ברובם כבר לא אתנו. יש כמה מהם שהאריכו ימים, אבל רוב המוכרים היום כשורדי שואה הם מי ששהו כילדים בארצות הכיבוש הנאצי.
השורדים "החדשים"
זאת ועוד: אם בעבר נחשבו חלק משורדי השואה לאמידים (בוודאי בישראל של אז), בזכות השילומים מגרמניה, הרי שהעלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות הביאה לישראל סוג חדש של שורדי שואה, כאלה שאינם מקבלים קצבאות או מקבלים קצבאות חלקיות.
הדאגה לרווחתם של אלה היא משימתה של מדינת ישראל, בין אם באופן ישיר (דרך קצבאות) או באופן עקיף (באמצעות קרנות ייעודיות שונות).
ובכל זאת, בכל שנה עולה המנגינה, שהתקבעה במקומותינו כאילו הייתה אחד מטקסי יום השואה: מספר שורדי השואה שחיים מתחת לקו העוני. מדובר בחרפה שאין גדולה ממנה.
נכון שלא קל להיות קשיש "רגיל" בישראל האכזרית והסוגדת לכסף של 2026, נכון שבלתי אפשרי להתקיים מקצבת הזקנה שמשלמת המדינה גם למי ששילמו לאורך כל חייהם לביטוח הלאומי. נכון שאנו חיים במדינה שיורקת מדי יום בפרצופם של נזקקים, נכים וקשישים, אבל אפילו בהינתן כל אלה, מצבם של שורדי השואה הוא תחתית החבית.
זה לא רק מה שנמנע מהם, אלא מה שניתן לאחרים. כלומר, לא רק פגיעה אבסולוטית אלא גם פגיעה יחסית. למי שהמשפט האחרון קצת סתום לו, נבאר: במדינת ישראל שתובעת מאזרחיה לגלות חוסן, לעולם לא יהיה די עבור שורדי שואה, אבל תמיד יהיה מספיק כדי לקנות את תמיכתו של חבר קואליציה שורר.
ביזיון לאומי
כסף לתרופות לניצולי שואה? אל תצחיקו את סגן השר לענייני כלום ושום דבר, שמונה לתפקיד שכולל כבוד וייקר רק מפני שאיים להימנע באיזו הצבעה חשובה.
מימון לחימום בחורף או מיזוג בקיץ למי שבקושי עומד על הרגליים שפעם סייעו לו להתחמק ממוות בטוח? אל תבלבלו את המוח עם הבכיינות הזאת למי שגורפים מתקציב המדינה לכיסיהם כחזירים, עטים על הכסף שלנו בלי כל בושה. שורדי שואה? כן זה חשוב, אבל לא לפני שיסדרו ג'וב לילד של אחרון קבלני הקולות במרכז המפלגה.
וזה מה שמרתיח באמת: לפעמים מדינה נאלצת להדק את החגורה, לחיות ממה שיש לה שאף פעם לא יספיק לכולם, אבל לראות שורדי שואה מתים מבדידות, במדינה שנרמלה כבר מזמן כספים קואליציוניים, כספי שוחד פוליטי, זה כבר משהו שחותר תחת זכותנו המוסרית להתקיים כמדינה.
יש לעיתים שמישהו עושה אתם חסד, לפעמים באמת נמצא איזה צדיק בסדום שמצליח להשיג להם עדכון של קצבה או מענק ועדיין, החטא הזה רובץ על כולנו, בעיקר על נבחרי הציבור, במדינה שבה אפילו חבר כנסת "נורבגי" לוקח הביתה 50,000 שקל בחודש - לא כולל הטבות, אבל לניצול שואה חסרים כמה מאות שקלים בחודש לתרופות.
על חללי צה"ל אנו נוהגים לומר שבמותם ציוו לנו את החיים. על הנספים בשואה אנו נוהגים לומר שאלמלא הם, לא הייתה לנו מדינה. מה נאמר לפיכך על שורדי השואה? אולי רק שבזקנתם העלובה, ציוו לנו את הבושה.