הוא פופוליסט ושונא ישראל, אבל הפעם כדאי להקשיב לממדאני

קשה להתייחס עניינית לזוהרן ממדאני. זה נכון אפילו לאמריקאי ובטח שלישראלי: הוא אנטי-ישראלי על גבול האנטישמיות, מסמל את כל מה שפגום בתפיסת העולם הכאילו-אינטלקטואלית, ששיאה העדפה של אסלאם רדיקלי רצחני על קפיטליזם אמריקאי. האחרון, נצלני ומעוות ככל שיהיה, לפחות משחק על פי הכללים - ואפשר להמשיך כך עוד ועוד.

כלומר, לא צריך שכנע שממדאני מייצג את העיוות במה שהיה פעם שמאל חברתי לגיטימי. ועכשיו, אחרי שאמרנו את כל זאת - והוספנו את העוצמה המיוחדת שיש בתרגום ההנחות האלה לעברית, נשאל שאלה אחת פשוטה: הילד שלכם, שיהיה בריא, יכול לקנות דירה?

אם התשובה היא "כן", אתם פטורים מהמשך הקריאה, שהרי אדם קרוב קודם כל אצל עצמו. אבל אם עניתם ב"לא", אל תמהרו לפסול את ממדאני, לפחות לא על פי הצעד האחרון שעשה: הטלת מס על דירות יוקרה שבעליהם אינם מתגוררים בהן דרך קבע.

תכף ניכנס מעט לעובי הקורה, אבל קודם כל נקדים ונאמר שמדובר בצעד בעייתי שפוגע בחירויות הפרט, חד וחלק. תקראו לזה "זכות הקניין" או בכל שם אחר, אבל זה די לגיטימי שבן אדם, כל עוד הוא לא מבקש ממני את כספי, יעשה מה שהוא רוצה בכספו.

הן מחר יכול מישהו להחליט שבגלל עומסי תנועה הוא מטיל מס מיוחד על רכב שני במשפחה אחת. מוחרתיים יכול מישהו להחליט שהון אישי של כך וכך מיליוני שקלים הוא מופרז - ולמסות את כל מי שעבד קשה בשביל הכסף. רוצה לומר, כשמישהו מחליט מה ראוי, מדובר במדרון חלקלק.

אנחנו ננסה לא להתגלץ' במדרון הזה, אלא להלך בזהירות על סיפו, כי כלכלה מצליחה בנויה על דיאלקטיקה בין שני קטבים מנוגדים.

לא נתיימר לסכם במשפט נושא שחוקרים עמלים לרדת לעומקו במשך כל חייהם, אבל נניח בזהירות ששום קיצוניות חברתית-כלכלית אינה מועילה. קחו למשל התארגנות של עובדים במקום עבודתם.

עד לרמה מסוימת היא מבורכת, שכן בלעדיה יוכל המעסיק, שיש לו תמיד אינטרס לשלם פחות ולקבל יותר, להתעמר בהם ולנצל אותם.

אלמלא התארגנויות עובדים לא היה מוגבל בחוק יום עבודה לשמונה שעות, לא הייתה מכסת שעות שבועית ולא היו חוקים סוציאליים שמאפשרים גם לעובדי דחק להנות מזכויות כמו חופשה והבראה.

אנחנו מקבלים בקלות מדי את ההנחה שהסוציאליזם נכשל (קל וחומר הקומוניזם), אבל כשעלו רעיונותיהם של אנשים כמרקס ואנגלס, לא היה כמעט חוק סוציאלי אחד שיגן על עובדים וזכויותיהם הבסיסיות ביותר. במידה רבה אלה הושגו מתוך חשש של בעלי ההון כי הם מסתכנים במהפכה שתיקח מהם הכל.

מצד שני, כולנו רואים מה קורה כאשר ועד העובדים חזק מדי: אבטלה סמויה, נפוטיזם ועוד - ובעיקר חוסר יעילות שגורם לחברה פרטית להפסיד ולהיסגר ולחברה ממשלתית להיות אבן ריחיים על צוואר הציבור. לעומת זאת, התגמול הכלכלי הלא שוויוני הוא אבי ההמצאה, השאפתנות, ההתפתחות והצמיחה.

העניין הוא שבין שתי הגישות המנוגדות האלה אין שביל זהב, אלא משיכה של היריעה קצת יותר מדי לכאן או לכאן. תמיד נחיה בתקופה שיש בה יותר מדי מזה או מזה - וזה בסדר, כל עוד לא מנסים להשליט ערכים של ימין או שמאל (כלכליים, לא במובן הישראלי הייחודי של המושג) בכוח.

עכשיו כשכולנו מסכימים, נחזור לשאלה: האם הילד שלכם יכול לרכוש דירה בשכונה טובה, למשל כמו זאת שבה השתדלתם לגדל אותו להיות אזרח הגון, חרוץ ותורם לחברה?

במשך עשרות שנים, מתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה קרסו סופית רוב המעמדות החברתיים הישנים - ועד לפני כמה שנים, נרקם דיל סמוי מן העין אבל מאוד נוכח בהוויה, בין האזרח למדינה.

העסקה הזאת אמרה משהו כמו: אם תלמד, תשקיע, תהיה חרוץ ותעבוד, תצליח. אולי לא תתעשר, אבל אם תהיה לך תעודת בגרות טובה, תשרת בצבא שירות משמעותי ותסיים בהצלחה תואר ראשון, תוכל להשתלב בשוק העבודה.

אם תפגין בקריירה המקצועית שלך מידה סבירה של שאפתנות ואחריות, תזכה לשכר הוגן שיאפשר לך חיים נוחים. כבר אמרנו שלא תתעשר, כל שאולי לא תוכל להרשות לעצמך הכל - אבל יהיה לך כסף לדירה, תוכל להחליף רכב בכל כמה שנים, לדאוג לילדים לחוגים ולעזור להם כשיהיו סטודנטים ולצאת פעמיים בשנה לחופשה בחו"ל (נניח).

אני לא יודע אם זה הרבה או מעט (יש כאלה שזה נשמע להם כמו חלום ויש מי שמעדיפים למות מאשר לחיות ככה), אבל זה היה הדיל שקיים את הדמוקרטיה המערבית כמעט לאורך כל חמישים-שישים השנים שלאחר המלחמה הגדולה.

הדיל הזה, שהיה עמוד השדרה של העולם (או לפחות קבוצת הייחוס שלנו בו, רבע הכדור הצפוני מערבי) נשבר והופר - ומי שהפר אותו אינם אנשים כמו זוהרן ממדאני אלא כמו דונלד טראמפ.

אנשים שלחזירות שלהם אין גבול, שעושים שימוש ציני בחוק - משרשרים חברות כדי להימנע מתשלום מס אמת, מפרקים עסקים שנשארים חייבים כספים לכל העולם, ללא שום ערבות אישית - וכך הלאה, עשיית עושר שלא במשפט.

למען הסר ספק, לא כל אדם עשיר הוא כזה - אוי לנו אם נחשוב כך. רבים מעשירי העולם (והארץ) הם אנשים הגונים ונדיבים שלא רק התעשרו מחזון עסקי מוצלח ומיזמות, אלא אף העשירו אחרים וסיפקו עבודה לרבים עוד יותר.

אודה שאת שוק הנדל"ן בניו יורק איני מכיר על בוריו. אני רק יודע שעשרות אלפי יחידות דיור שם נרכשו על ידי בעלים שאינם מתגוררים בהן, בעיר שאותה נאלצו לנטוש מאות אלפים שלא יכלו לעמוד עוד במחירי הדיור - קנייה או השכרה.

את שוק הנדל"ן ואת ההוויה התל אביבית אני מכיר מעט יותר טוב: לפני 35 שנים שכרתי את דירתי הראשונה בעיר הגדולה. אחרי שלוש שנים של מגורים בשכירות, רכשנו דירה - כדרך שעשו רוב הזוגות הצעירים בעת ההיא: שליש קיבלנו מההורים שלה ושלי, שליש מהון עצמי של חסכונות שהיו לנו ושליש משכנתה. התשלום הצטבר לסך של 123,000 דולר שהיו בעת ההיא כ-350,000 שקל, מחירה של דירת שניים וחצי חדרים במיקום סביר בתל אביב.

הילדים שלי יכולים רק לחלום על דיל שכזה, שכן במקביל השתנתה הסביבה. כשבתי הגדולה (31) הלכה לבית הספר במרכז תל אביב, היה דף הקשר של הכיתה מורכב מהורים כמונו - צעירים שהגיעו לעיר הגדולה בתחילת שנות העשרים לחייהם, השתקעו בה, עבדו, התפרנסו וגידלו בה ילדים.

אצל הבן (27) כבר ניכרה תזוזה לכיוון של "יורשים", תכף נסביר, אבל נדלג היישר אל הבת הקטנה (21) שבדף הקשר של הכיתה שלה הצלחתי לאתר אולי חמש משפחות שמורכבות מהורים שעשו מסלול דומה לזה שלנו. היתר כבר היו יורשים על מלא.

למה הכוונה ב"יורשים"? לאו דווקא מי שהוריו נפטרו והותירו לו סכום נאה, אלא כאלה שגרו בדירות שהיו שייכות במקור להוריהם או להורי-הוריהם. לשכירים או עצמאים קטנים כמונו, כבר לא היה סיכוי לרכוש דירה סבירה במרכז העיר הגדולה.

תגידו שלא מוכרחים לגור במרכז תל אביב - ולא יהיה בינינו ויכוח (בטח לא אתי, שגדלתי בחיפה), אבל מה שכן מוכרחים הוא שלילדים תהיה עמדת פתיחה טובה יותר לחיים משהייתה להוריהם. נהוג להאשים את הדור הזה בכך שהוא מפונק, שאיבד את השאפתנות. רק שהוא איבד את הסיכוי הרבה לפני שאיבד את המוטיבציה.

הדיל הזה היה הכוח המניע של הדמוקרטיה המערבית - ולא במקרה החלה שקיעתה עם ההתדרדרות שחלה בו עד כדי היפוך מוחלט: רבים מחבריי מודים שאין סיכוי שלילדים שלהם תהיה עמדת זינוק טובה משלהם, כשמחיר הנדל"ן הוא המשתנה המרכזי במשוואה.

אני גר (בשכירות) ליד הים בתל אביב, בשכונה שחביבה מאוד על תושבי חוץ. חלק גדול מהבניינים בשכונה, שפעם נחשבה לנחשלת, עברו "התחדשות עירונית". חלק ניכר מהדירות בהם הפכו לדירות נופש, כאלה שמושכרות לטווח קצר או עומדות ריקות עד לעונת הקיץ, החגים (ושמא מוטב לומר ה"ווקאנס") או אז מגיעים בעליהן העשירים לדור בהן.

מצד אחד - זכותם המלאה, הכל כמובן חוקי וכשר. מצד שני, ילידי השכונה נאלצים לנדוד ממנה מפני שאינם יכולים לעמוד במחירי השכירות. על קניית דירה אין מה לדבר.

נחזור לניו יורק: ממדאני מטיל את המס לא על דירות היוקרה, אלא רק על דירות יקרות שמרכז החיים של בעליהן אינו בניו יורק. האם זה מדאיג? בהחלט. האם זה צעד לגיטימי של ציביליזציה מתגוננת? לפחות בעיני, כן.

ראשי ערים בישראל מתפתים בקלות מדי לשרת אינטרסים של יזמי נדל"ן. אלה, האחרונים הם בעלי האינטרסים הכלכליים המובהקים ביותר - והיכולת של ראש עירייה להשפיע על רווחיהם היא דרמטית. לכן ככל שאני סולד ממדאני וממה שהוא מייצג, בעת הזו עדיף מי שכרת ברית עם תושבי עירו - ולא עם שועיה ויזמי הנדל"ן מרובי האמצעים.

קשה לדעת האם הצעד של ממדאני ישים, ימים יגידו, אבל הפחד שניצת לרגע בעיני מי שמורגלים בגישה של "אני ואפסי עוד" כבר מקנה לו נקודות זכות.

אפשר שהוא סימן מטרה קלה, אפשר שמדובר בצעד פופוליסטי, אבל הגיע הזמן גם שנכיר במציאות: הדיל הלא כתוב שעמד בבסיסי קיומה של החברה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, קרס.

במילים אחרות: מי שלא יתדיין עתה עם ממדאני רק מפני שהוא עשוי לנצח, עוד ימצא מולו המון זועם של אנשים שכבר לא נותר להם מה להפסיד. מוגזם? אולי, אבל בטח לא מופרך.