של מי הצבא הזה? השאלה שצריכה להישאל רגע לפני הצפירה

היחס לצה"ל בחברה הישראלית הוא כמו יחס של הורה לילד וזה די טבעי: צה"ל הוא משפחה - הורינו שירתו בו לפנינו ולחמו במלחמות ישראל (בקרב צעירים זה נכון גם לגור הסבים), אנחנו התגייסנו אליו - רובנו בנפש חפצה - עת סיימנו את התיכון, ואילו עתה משרתים בו ילדינו. רוצה לומר, צה"ל מקיף אותנו בכל אשר נפנה, לא רק במשמעות הסימבולית של הגנה בגבולות.

זאת ועוד: לצה"ל אין תחליף. זה בעצם מה שמבדל אותו לא רק מהמערכת העסקית (אי אפשר להחליף אותו בצבא "מתחרה") אלא גם מהמערכת הפוליטית: מצביעי נתניהו או מתנגדיו יכולים לחשוש באשר לגורל המדינה בידיו או בלעדיו, אבל הפסד שלו בבחירות לא יהווה את סופה של מדינת ישראל, בניגוד להפסד של צה"ל במלחמה, חלילה.

כשאנחנו רואים את לובשי המדים, הדחף הראשוני שלנו הוא לחבק אותם. כשאנו רואים אותם בטלוויזיה, אנחנו ממלמלים בלי קול שהלוואי וישובו כולם בשלום לחיק משפחותיהם. הרגש הזה שמשותף ל-90% מאזרחי ישראל היהודים הוא הדבק שמצליח לחבר בינינו גם בעת פילוג פנימי חריף - משום כך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (ונפגעי פעולות האיבה) הוא מעין "יום כיפור חילוני", היום הקדוש ביותר בלוח השנה הישראלי.

ועכשיו אחרי שיישרנו קו באשר לתחושות שמעלות בנו שלוש האותיות: צ' ה' ו-ל', אפשר לשאול, ערב היום שבו מתהפכת לכולנו הבטן מרוב יגון, איזה שירות אנחנו מקבלים מהגוף שתובע מאתנו לא רק את התקציב הגדול ביותר (תקציב הביטחון) שאנו משלמים, אלא גם את מיטב שנותינו (ושל ילדינו, כמובן)?

התשובה האפשרית מתחלקת לשתי מגמות עיקריות: כאלה שעבורם עצם קיומנו הוא הוכחת למצוינות צה"ל, בבחינת: אתם נושמים אוויר ולא מדברים ערבית, כל השאר זה בונוס.

לעומתם, יש מי שינקטו גישה ביקורתית יותר ויענו בכנות שהתמורה שאנו מקבלים נוכח ההשקעה הנפשית והכספית האדירה, היא בינונית למדי.

לפני שנמשיך ומאחר שאנו נמצאים רגע לפני כניסת יום הזיכרון, יובהר מעל ומעבר לכל ספק שהביקורת היא על צה"ל כגוף, לא על חייליו כפרטים שחלקם הוכיח גבורה עילאית במהלך השנתיים וחצי האחרונות והקשות. בעצם - 7 באוקטובר הוא ההוכחה הניצחת לכך: כישלון מערכתי קולוסאלי - מהמחדל המודיעיני ועד להפעלת הכוח, לעומת גבורה עילאית של יחידים (שלא הצליחו, למרבה הצער, למנוע את הטבח, אבל הצליחו להציל חיים רבים).

ובכן, צה"ל כגוף, אינו מספק את הסחורה. במשך תקופה ארוכה מדי מנהל הצבא החזק והמושקע ביותר במזרח התיכון מלחמה מול ארגון טרור שכל נשקו הוא קל (חמאס): אין לו טנקים, אין לו חיל אוויר, אין לו חיל ים (למעט יחידת קומנדו) ואין לו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים - ובכל זאת הצבא העצום שלנו לא מצליח "למוטט" את חמאס כמובטח (ואנו נוסיף גם: כמצופה).

הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות, העיקרית שבהן היא שקשה מאוד להשמיד ארגון טרור שהוא חלק בלתי נפרד מאוכלוסייה אזרחית תומכת, מבלי לבצע מה שמגודר על ידי החוק הבינלאומי כפשעי מלחמה.

כלומר, זה לא שצה"ל לא רוצה לנצח, הוא פשוט לא מסוגל לעשות זאת בכלים שעומדים לרשותו (שהרי כדי לנצח בעזה מספיק כלי טיס אחד, פצצה אחת וכמה דקות).

הטענה נגד צה"ל אינה חלילה קריאה לביצוע פשעי מלחמה אלא לומר לציבור הישראלי את האמת: באוחזו בכלים החוקיים העומדים לרשותו, לא יוכל צה"ל למגר את חמאס. למה בכלל צריך לצאת בהכרזה שכזאת? אולי קל יותר להסביר באמצעות החזית הצפונית.

אלוף פיקוד צפון לשעבר, אורי גורדין, הזמין את תושבי הצפון לשוב לבתיהם בהסבירו שהמצב בגבול הצפון הוא הטוב ביותר מאז 1982... תאמרו שגם נתניהו אמר דברים דומים ("החזרנו את חיזבאללה עשרות שנים לאחור")? זה נכון, אבל בפוליטיקאים התרגלנו לחשוד, לעומת זאת ללובשי מדים אנחנו (עדיין) מאמינים.

יש אפשרות שהאלוף טעה לחשוב שכך הם פני הדברים. זו אפשרות מטרידה מאוד כשהיא מיוחסת לקצין הכי בכיר בגזרה, אבל עדיין מטרידה פחות מהאפשרות האחרת, שהוא אמר דבר שבו לא האמין בכל ליבו.

נחזור לדרום ול-7 באוקטובר: נכון שהניסיון להטיל את כל כובד האחריות על הצבא הוא ניסיון נואל, מקומם ואף שפל, אבל לצד נתניהו שטען שהאזהרות בדבר יכולות החמאס הן בגדר "הפרזה" (אולפן "הפטריוטים", ערוץ 14) התרברבו גם בעלי תפקידים בכירים בצה"ל שהוא "ערוך לכל תרחיש". בדיעבד התבררה המציאות העגומה והמדממת כתרחיש היחידי שאליו לא נערך הצבא הגדול והמושקע שלנו.

צה"ל מתחזק מערך דוברות שאין שני לו, שמגייס חיילים שנבחרים בקפידה ושבראשו עומד קצין בדרגת תת אלוף. הבעיה היא שאמינותו הולכת ונשחקת - עם דיווחים שרק ברוח האחדות ששורה עלינו ערב יום הזיכרון, נגדיר אותם כ"לא מדויקים".

אמינותו נשחקת עם הפצת הודעות לתקשורת אחרי כל מטח טילים על ישראל (למשל) לפיהן "צה"ל תוקף בעוצמה בדאחיה/טהרן" ובעיקר בתדרוכים לכתבים הצבאיים (שאיבדו כבר הרבה מהאשראי שהיה להם). אלה מצידם מעלו כבר מזמן בשליחות הציבורית שמתחייבת מתפקידם כדי להמשיך ולאכול מידו של המקור היחיד לידיעותיהם.

"לא הכל אנחנו יכולים לחשוף" - משפט שחביב על הכתבים הצבאיים הוא מעילה בתפקידם כשליחי ציבור. בגידה בערך המקצוע שיש לו רק מטרה אחת: חשיפה.

הדברים הללו מקוממים בעת מלחמה, אבל נזקם גדול גם בעתות שלום. בעזרת הכתבים הצבאיים מצליח צה"ל לגעת בליבנו בכל פעם שעולה תקציב הביטחון לדיון. זו העונה שבה משודרות הכתבות על המג"ד שלא רואה את משפחתו. הבעיה היא לא במג"ד אלא בנגד. כלומר - לא במי ששום הון שבעולם לא יהיה תמורה הולמת להשקעתו, אלא במי שתפס ג'וב שבאזרחות היה מתגמל אותו לכל היותר במחצית השכר והתנאים.

גם כשזה עולה לדיון, מעדיף צה"ל לנפנף בפנינו במומחי סייבר שהיו יכולים להשתכר הרבה יותר בשוק האזרחי - ומחביא מאחורי כל אחד מהם עשרות בעלי תפקידים בלתי חיוניים.

התוצאה היא צבא שהניצחונות המוחלטים היחידים שהוא משיג הם במערכה הכבדה על הגדלה מתמדת של התקציב הכי לא שקוף בישראל, תקציב הביטחון.

המילה "רפורמה" הפכה מאז "הרפורמה המשפטית" לטעונה מאוד, אבל בעוד שאפילו עם השינויים החיוניים במערכת המשפט אפשר לחכות, הרי שקשה לחשוב על גוף שזקוק לרפורמה מרחיקת לכת כצה"ל.

לא נציג רק את הצד האפל של הארגון הגדול ביותר בישראל: צה"ל מציג לעתים יכולות מדהימות. זה בלט בעיקר בסבבים מול איראן. לוחמי צה"ל מגלים תעצומות נפש במהלך שירות סדיר ממושך ושירות מילואים שנכנס אל הסבב המי יודע כמה שלו.

כבר הובהר חזור והבהר: מטרת הטור הזה אינה הטלת ספק בכל אלה, אלא ההבנה שערב היום הקדוש בו אנו נושאים עיניים לחות מדמעות אל הדגל שהורד לחצי התורן, ניצב צה"ל על פרשת דרכים.

בכוונה לא נגענו כאן בסוגיות שבאזרחות היינו פוטרים כ"משאבי אנוש", אבל מוכרות יותר בשיח הציבורי כ"חוק ההשתמטות". אולי הגיע הזמן לשנות את הליך הגיוס לצבא (למשל: שירות לאומי חובה עם תגמול גדול במיוחד למי שיתגייסו לשירות צבאי ותגמול שכמוהו כשכר מלא ונדיב למי שיתגייסו לשירות קרבי שיוארך לפחות בשנה אחת).

גם לסוגייה הזאת יש משמעות שנוגעת למרכזיותו של צה"ל בהוויה הישראלית, לא רק באספקט הישיר של כוח אדם נתון לעומת משימות שיש לבצע, אבל אולי דווקא ערב יום הזיכרון יש להזכיר שאנו נמצאים כבר במצב שבו יותר ממחצית מבני ה-18 במדינת ישראל לא מתגייסים לשירות צבאי (חרדים, ערבים כשני ציבורים גדולים ובשוליים גם משתמטים מטעמים מגוונים ואישיים יותר).

רוצה לומר: בעוד שאנו מחבקים את צה"ל ומעלים על נס את זכר הנופלים במערכות ישראל, יש לזכור שצה"ל הוא כבר מזמן לא צבא העם. ואם כבר לבצע רפורמה גדולה במערך הגיוס שלו, מוטב שיהיה זה מתוך תכנון וראיית הנולד, דבר שצבא ההגנה לישראל מתקשה כל כך לעשות.