שטרות הדולר של היום נראים בדיוק כמו שאמריקה אוהבת להציג את עצמה: שמרניים, ממלכתיים, כמעט קפואים בזמן. על החזית מתנוססים פניהם של נשיאים ואבות האומה כמו ג'ורג' וושינגטון, אברהם לינקולן ובנג'מין פרנקלין ומעליהם שתי חתימות - של שר האוצר ושל גזבר ארה"ב. בלי תזכורת לנשיא המכהן ובלי פולחן אישיות. המטבע החזק בעולם עוצב במשך דורות כך שישדר יציבות, המשכיות ומרחק בטוח מפוליטיקה.
ואז נכנס דונלד טראמפ לכהונה שנייה. האיש שרואה בכל שטח פנוי, מקו הרקיע של מנהטן ועד לשטר בארנק, כלוח מודעות לעצמו, זיהה הזדמנות פנטסטית. אם התוכנית שלו תצא לפועל, החל מיוני 2026 יתחילו לצאת שטרות של 100 דולר שעליהם תופיע חתימתו האישית, לצד חתימתו של שר האוצר סקוט בסנט. החוק אמנם אוסר להציב דיוקן של אדם חי על המטבע, אך חתימתו של טראמפ, אותה שרבוט זוויתי, גרנדיוזי ומזוהה כל כך, היא טביעת אצבע שאי אפשר לטעות בה.
ההחלטה המגלומנית, שמנפצת מסורת של כ־165 שנה, משקפת היטב את אישיותו: מצד אחד, רעב בלתי פוסק להכרה ולנוכחות סמלית בכל מוקד כוח, ומצד שני - פרגמטיזם פוליטי חסר עכבות שמוכן להקריב את "קדושת המטבע" לטובת שורת הרווח. טראמפ רוצה ששמו יתנוסס על הדולר כסמל לעוצמה אמריקנית בלתי מעורערת, אבל בה בעת הוא מבלה שנים בלהסביר שערכו של אותו דולר בדיוק הוא הבעיה הכי גדולה של המדינה.
הנשיא האמריקאי מוכיח יכולת וירטואוזית לומר דבר והיפוכו, ללהטט בין מסרים סותרים ולהחזיק בעמדות מנוגדות בו זמנית, כל עוד הן משרתות את הנרטיב הרגעי. כך גם בבואו להתמודד עם המציאות המורכבת של כלכלה גלובלית, שאי אפשר להכיל בסלוגן קליט.
בעוד שנשיאים קודמים דבקו באדיקות בסיסמה "דולר חזק הוא אינטרס לאומי", טראמפ לא מהסס לתקוף את המטבע של עצמו. ביולי 2024, בראיון לבלומברג, הצהיר, "יש לנו בעיית מטבע גדולה. אני תמיד אומר שהדולר החזק הורג אותנו. הריחוק בין המטבעות כעת הוא עצום. אף אחד לא רוצה לקנות את המוצר שלנו כי הוא יקר מדי".
שנה אחר כך, ביולי 2025, המשיך להפגין פליק פלאקים לשוניים מרהיבים כשאמר בבית הלבן: "אני אף פעם לא אגיד שאני אוהב מטבע נמוך. אני אדם שאוהב דולר חזק, זה גורם לך להרגיש טוב. אבל דולר חלש גורם לך להרוויח הרבה יותר כסף, לא דולר חלש באמת, אלא דולר חלש יותר, כי אתה פשוט לא יכול למכור שום דבר כשערכו גבוה מדי". בשביל טראמפ, המציאות היא חומר ביד היוצר. הוא יכול להאדיר את הדולר כסמל לאומי בטקס רשמי של משרד האוצר, ובו בזמן לחבוט בו בזירה הכלכלית כדי לסייע ליצואנים מאוהיו.
מצד אחד הוא מאיים במלחמה כלכלית על מדינות שיעזו לנטוש את הדולר, ובנאומיו בין ספטמבר 2024 ליולי 2025 הבהיר: "אם נאבד את הדולר כסטנדרט העולמי, זה יהיה כמו להפסיד במלחמת עולם גדולה", תוך איום במכסים של 100% על מי שימרוד. ומצד שני, כשהדולר אכן נחלש והגיע לשפל של ארבע שנים בינואר 2026, הוא לא נשמע מודאג. "לא, אני לא חושב שערך הדולר ירד יותר מדי", אמר לכתבים באייווה. "אני חושב שהדולר מסתדר מצוין. הייתי רוצה שהוא פשוט ימצא את הרמה שלו".
הכל לפי התוכנית
אז מה באמת טראמפ רוצה? דולר חלש או חזק? הדעות בין הכלכלנים חלוקות. יש כאלה שטוענים שדולר חלש הוא חלק מאג'נדה כלכלית רחבה, ואחרים אומרים שאת נשיא ארה"ב שער הדולר לא מעניין בכלל. שאלה נוספת היא, מדוע נגידי הבנק ברחבי העולם לא עושים דבר כדי לחזק את הדולר מול המטבעות המקומיים, שכן מטבע מקומי חזק מדי עלול לפגוע בכלכלה.
"בשנים האחרונות מצאתי את עצמי בפוזיציה של מי שמדברר את טראמפ", מודה פרופ' אריה קרמפף, ראש תוכנית פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה במכללה האקדמית תל אביב יפו. "למה? משום שרוב המנתחים למדו בפקולטות לכלכלה, שם לומדים את המיינסטרים. אני בא מיחסים בינלאומיים וכלכלה פוליטית, ובאמצעות הכלים שלנו אנחנו מצליחים למצוא היגיון בשיגעון.
"ממלחמת העולם השנייה הדולר הפך למוקד כוח אמריקאי ברגע שבו הפך למטבע בינלאומי. וכידוע, כשמטבע משמש כמטבע בינלאומי, אתה צריך לשרת אותו ולשמר את היציבות שלו, מה שמגביל את ההרחבה המוניטרית בעת מיתון למשל".
לכאן נכנסת "דילמת טריפין", או "פרדוקס טריפין", שניסח הכלכלן רוברט טריפין, שהיה פרופסור באוניברסיטת ייל, יועץ לפדרל ריזרב ומאדריכלי גוש האירו. בשנות ה־60 זיהה טריפין מתח דומה במערכת הסכם ברטון-וודס משנת 1944, שבמסגרתו עוצבה המערכת המוניטרית והפיננסית הבינלאומית. ההסדר קבע כי שערי החליפין של המטבעות הלאומיים יוצמדו לדולר, והדולר יוצמד לזהב. משמעות הדבר הייתה כי ארה"ב נדרשה לספק נזילות, כלומר מטבע חוץ, לכלכלה העולמית הצומחת, לצורכי רזרבות ותשלומים בינלאומיים. הצטברות הנזילות הדולרית בעולם יצרה לחצים על מאזן התשלומים האמריקאי ועל שער החליפין של הדולר, שהתבטאו בצמצום הגמישות המוניטרית של ארה"ב ובהידלדלות יתרות הזהב שלה. לבסוף, ריצ'רד ניקסון נטש את ההסדר ב־1971.
באופן רחב יותר, דילמת טריפין מצביעה על מתח יסודי בין האינטרס האמריקאי לשמר את המעמד הבינלאומי של הדולר, לבין האינטרס שלה להגיב לצרכים הכלכליים המקומיים, ובפרט לשמר את התעשיות המסורתיות בארה"ב. מתח זה בא לידי ביטוי גם בעשורים האחרונים. מצד אחד, מעמדו הדומיננטי של הדולר מקנה לארה"ב עוצמה כלכלית וגיאו־פוליטית יוצאת דופן, ומאפשר לה לשמור על מיקומה כמעצמה עולמית. לעומת זאת, התלות בדולר חזק מייצרת אתגרים משמעותיים לכלכלה המקומית, בהם גירעון סחר, פגיעה בתחרותיות הייצוא וגם אי יציבות פוליטית.
"כשביל קלינטון נבחר לנשיא ואלן גרינספן היה הנגיד, הם ניסחו את דוקטרינת 'הדולר החזק', כדי למשוך השקעות זרות וכך מימנו את שגשוג הכלכלה האמריקאית במקביל לגרעון שהלך וגדל", מסביר פרופ' קרמפף. "מצד אחד הייתה פריחה כלכלית, אבל מצד שני הייתה פגיעה בתעשייה המסורתית ובמעמד הביניים.
"טראמפ מתנגד לדוקטרינת הדולר החזק. יש לו דוקטרינה אלטרנטיבית והגיונית. הוא אומר שארה"ב צריכה לשנות את מודל הצמיחה שלה, ובמקום להישען על השקעות זרות וגרעון בסחר, צריך לשאוף ולהחזיר אליה חלק מיכולות הייצור בתעשייה המסורתית ולצמצם את הגרעון, גם במחיר של צמצום ההשקעות הזרות".
MAGA.
"לחלוטין. כל מה שהוא עושה תואם את הסכימה הזאת, ולכן, למשל, צריך להיאבק בסין שהיבוא ממנה פוגע בתעשייה המקומית".
רק הבעיה היא שהגירעון לא מצטמצם, אלא נשאר במקומו ואפילו עולה.
"ובמובן הזה ירידת הדולר תואמת את התוכנית של טראמפ, כי אם אתה רוצה להגדיל את היצוא, הדולר החלש יהפוך אותו לכדאי יותר ואת היבוא לכדאי פחות. אנחנו נמצאים בתהליך של שינוי שלא ייקח שנה או שנתיים. הכלכלה האמריקאית היא כמו ספינה גדולה, שלהזיז אותה לוקח זמן. השאלה אם זה יצליח. אנחנו בתהליך של הסתגלות שיכול להיות שייכשל, אבל הוא בהחלט לא מנוגד לתוכנית שלו.
"כדי שהיא תצליח צריכים להתקיים הרבה דברים ואנחנו נמצאים בנקודה מאוד מסוכנת. נפילת הדולר פוגעת בהשקעות זרות בארה"ב, ובלעדיהן היא בבעיה. לכן ראינו עוד לפני המלחמה שטראמפ סייר במפרץ כדי להביא השקעות של מיליארדי דולרים. הוא היה רוצה שהגירעון יצטמצם, וההשקעות הזרות יימשכו. אבל הקטנת הגירעון תבריח משקיעים. זה סיכון. לכן הוא החליט לקחת את הנפט מוונצואלה ואיראן. ובמובן הזה הוא קוהרנטי. הוא רוצה לצמצם מעבר של אנרגיה לסין, לכן יש היגיון מסוים שלו, ברגע שהוא מנטרל אותן".
כשאני שואלת את פרופ' קרמפף אם הוא מסכים עם הטענה, שנגידים בעולם נמנעים מהתערבות בשער הדולר כדי לא להסתבך עם טראמפ ולהימנע מהתנפלות אם יעזו להעלות את ערכו, הוא עונה בזהירות: "נגידים לא אהבו להתערב בשוק מטבע החוץ. סטנלי פישר היה נגיד ייחודי, שהאמין שניתן לנהל את שער החליפין. הגישה הזאת הפכה למקובלת בבנקים אחרים והוא אף זכה על ההתערבות הזו בפרס בינלאומי.
"אין ספק שפישר היה נגיד ששינה הרבה פרדיגמות, כיוון שהתערבות בשער החליפין היא מהלך שנוי במחלוקת בקרב כלכלנים. הנגיד הנוכחי, פרופ' אמיר ירון, נוטה פחות להתערב".
ונגידים אחרים בעולם?
"כאן נוגעים בשאלת האפקטיביות של ההתערבות ומתי להתערב, והאם יש פה מגמה ארוכת טווח שלא נובעת ממצב רגעי. יש הבנה בקרב קהילת הנגידים הבינלאומית שהפדרל ריזרב לא רוצה שבנקים יתערבו כדי להפוך את המגמה בשער החליפין, ואני יודע ממחקרים שהקהילה הבינלאומית של הנגידים מחליפה אינפורמציה בינה לבין עצמה. לכן, אי אפשר לשלול את האפשרות שהמסר שעובר בקהילה הוא אל תתערבו, כי אנחנו רוצים דולר חלש.
"בשנות ה־80 וה־90, ארה"ב והפדרל ריזרב הפעילו לחצים להתערבות או אי התערבות בשער החליפין וזה היה מאוד מקובל. הנגידים היו מחליפים ביניהם דעות בכינוס ה־G7 ובמסגרת ההסכמים היו גם הסכמות בשווקים של מטבע החוץ כדי לאזן את שער הדולר".
ב־1985 חתמו חמש המעצמות הכלכליות על הסכם פלאזה אקורד בניו יורק, שבו הוחלט להפיל את ערך הדולר באופן יזום ומתואם, באמצעות מכירה מאסיבית של דולרים על ידי הבנקים המרכזיים. תוך שנתיים הונדס פיחות דרמטי של כ־40% בשער הדולר, על מנת להמריץ את הייצור האמריקאי. ההתערבות הבינלאומית האגרסיבית וחסרת התקדים הזו, שינתה את כללי המשחק בסחר החליפין הגלובלי והעבירה את השליטה בשער המטבע מידי הסוחרים לידי המדינות.
כעבור פחות משנתיים, כשהדולר החל לצנוח מהר מדי ולאיים על היציבות העולמית, נאלצו המעצמות ללחוץ על הבלמים בהסכם הלובר בפריז. במקום להחליש את המטבע, הן עברו להתערבות שמטרתה ייצוב כפוי של השערים בתוך "רצועות ניוד" מוסכמות, תוך ניסיון לבלום את התנודתיות הפראית שיצרו בעצמן. צמד ההסכמים הללו נותר עד היום עדות לכוחם של בנקים מרכזיים לנהל את המערכת המוניטרית הבינלאומית ולמחיר הכבד של התערבות כזו.
תופסים אמריקה
כאמור, הדעות בקרב הכלכלנים חלוקות באשר לאובססיה של טראמפ על דולר חלש. פרופ' ליאו ליידרמן, מבכירי הכלכלנים בישראל, יועץ כלכלי ראשי של בנק הפועלים וראש מכון IREES במרכז האקדמי פרס, טוען ששער החליפין של המטבע האמריקאי לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלו.
"הגישה של טראמפ לא עוברת דרך הדולר", אומר פרופ' ליידרמן. "טראמפ גאה עם הרעיון שהוא דוחף כבר 40 שנה, שהעולם מנצל את ארה"ב בהסכמי הסחר הבין־לאומיים. ולכן הוא יצא למלחמת מכסים אגרסיבית. אין כמעט אף כלכלן בינלאומי שתומך במדיניות המכסים הזאת, כי זה שלארה"ב היה יבוא זול בא לטובתה של וגם לטובתו של הצרכן האמריקאי. מה גם שחלק מהיבוא כולל חומרי גלם שמסופקים לתעשייה המקומית שטראמפ אמור להיות המגן שלה. המנכ"ל של ג'נרל מוטורס צעק שהורסים לו את העסק.
"שוק מטבע החוץ מורכב מיבוא ויצוא של סחורות ושירותים, כשעיקר הסחר של ארה"ב הוא שירותים ועליהם אי אפשר להטיל מכס, כך שהמימון בא מזה שכל העולם רצה להשקיע בארה"ב, וכולם קנו את איגרות החוב אמריקאיות. המדיניות של טראמפ הזיקה לצרכן האמריקאי, כי כשהוא מטיל מכס על יבוא, הצרכן הוא זה שמשלם את ההפרש.
"חשוב להבין את ההבדל בין סחר החוץ הישראלי לסחר החוץ האמריקאי. יחס היצוא לתוצר בארה"ב הוא רק 10%, בעוד בישראל הוא עומד על כ־30%. סחר החוץ שם פחות דומיננטי כמנוע צמיחה לעומת משק קטן כמו ישראל. מכאן שלאורך השנים מקבלי ההחלטות שם לא כל כך הדגישו את שער החליפין, כי החשיבות שלו פחותה, בהשוואה אלינו.
"ואז הגיע טראמפ עם סוג של אובססיה, שבגלל הגרעון וקליטת מהגרים של ארה"ב נגרם הפסד של מקומות עבודה בארה"ב. אלא שמחקרים מצביעים שאם התעסוקה בתעשיות מסוימות נפגעה זה בגלל הרובוטיזציה והאוטומציה, כדוגמת תעשיית המכוניות בדטרויט. כך שלמעשה, הגרעון בסחר והעודף של תנועות הון והשקעות של זרים בארה"ב הועילו מאוד למשק האמריקאי, שצמח יותר מכלכלות עם עודף בסחר כמו גרמניה ויפן.
הנגידים בעולם לא חוששים מחמת זעמו של טראמפ?
"לא נראה לי שזה שיקול אצל מנהלי הבנקים המרכזיים".
ואצלנו?
"כבר שנים שנגיד בנק ישראל לא מתערב בסחר החליפין של המטבע האחוד. הגישה של בנק ישראל היא שכל זמן שפעילות שוק מטבע חוץ היא סדירה, יש ביקוש, היצע ונזילות, אין סיבה שבנק ישראל יתערב, כי אין שום פקיד או כלכלן שיודע מה שער החליפין הנכון למשק הישראלי".
אז השער יכול להגיע, תיאורטית, גם לשני שקלים?
"בעיקרון, השער נקבע על ידי השוק, אבל אם בנק ישראל יראה שיש ירידות לא הגיוניות, משהו חשוד ולא סדיר, זה משהו אחר. צריך גם לקחת בחשבון שמחלקת מטבע החוץ של הבנק נמצאת בקשר עם הסוחרים בחדרי העסקאות. הם כל הזמן עם היד על הדופק".