דמיינו לכם את הוועדה הציבורית למלחמה ביוקר המחיה מתכנסת. אחד אחד נכנסים חברי הוועדה: אנשי אקדמיה, פעילים חברתיים ועוד, ומתיישבים אל שולחן הנשיאות.
בזה אחר זה צועדים בסך המוזמנים לשימוע: מנכ"לי תנובה, אסם, שטראוס ויבואנים גדולים בתחום המזון ושוטחים בפני הוועדה את נימוקיהם להעלאת מחיר מוצריהם.
הוועדה שומעת ברוב קשב, מקשה בשאלות ולבסוף מזהירה מנכ"ל אחד או שניים מבין העומדים לשימוע, כי בדעתה להמליץ לציבור להחרים את מוצריו - גזר דין מוות למספרים בשורת הרווח, אלא אם יוזיל את המחיר.
האם התסריט שלעיל הוא חלומו של כל צרכן או הסיוט - לא רק של כל יצרן מזון, יבואן או קמעונאי, אלא גם של כל מי שמאמין בשוק חופשי?
תכף ננסה לענות ביחד, אבל קודם כל שתי הבהרות חשובות: הראשונה היא שוועדה כמו זו שתוארה בפסקאות הקודמות אינה קיימת.
ההבהרה השנייה היא שזה בדיוק מה שקרה למנכ"ל ישראייר אורי סירקיס, שנאלץ לעמוד לשימוע מול גוף שלא מוכר למרבית אזרחי ישראל ונקרא: "הוועד למען קדושת השבת", שדורש מחברת התעופה בבעלות רמי לוי להפסיק לטוס בשבת - ולא, היא עלולה להיות מוחרמת על ידי חלקים גדולים בציבור החרדי.
מלחמת דת
ידיעות שכאלה טיבן שהן מציתות מיד מלחמה פופוליסטית, בעיקר בעידן שבו רוב השיח מתנהל ברשת: בתוך שניות יצוצו כמה גלמים, ממש כך, יוכיחו שכסילות יש בשפע בכל מגזר ויבהירו לכל מי שרק מוכן לקרוא, שהגיע הזמן שנהיה כולנו קצת חרדים - ולכן מהיום הם לא יטוסו יותר עם ישראייר.
אני, שאחראי רק על עצמי ואין לי כוונות להפוך למגדלור של צרכנות דעתנית עבור אחרים, מבהיר בזאת שאטוס להבא עם כל גורם שיציע לי טיסה שתתאים הן ללוח הזמנים שלי והן ליכולת הרכישה שלי: בין אם תהיה זו ישראייר, אל על, לופטהאנזה או פליי-דובאי (וכמובן כל יתר חברות התעופה).
האם אני ושכמותי אשמים ביוקר המחיה? הנה עוד שאלה טובה, הן כולנו זוכרים את הילדים המעצבנים האלה, שעד שכבר מתגבשת לה קואליציה של תלמידים שמסרבים להיכנס לכיתה לשיעור של מורה שנוהגת להטיל כמות לא הגיונית של שיעורי בית - שוברים את החרם ונשארים לשבת במקומם.
הבטחנו להידרש לשאלה האם ועדת פיקוח על המחירים, אפילו היא ציבורית ולא פוליטית, היא בשורה או קללה צרכנית. ובכן, היא שתיהן בעת ובעונה אחת.
הכיצד? נתחיל דווקא על דרך השלילה: בשוק תחרותי הצרכן לא צריך להתאגד כדי להיות המלך. כמו בדוגמה שבה העדתי על עצמי שאיני מתכוון להחרים (וגם לא לתעדף, כמובן) את ישראייר, אלא לתת למידת התאמת המוצר שהיא מציעה לצרכיי, לקבוע.
זה לא אומר אגב שהחלטה כזאת לא יכולה להיות מושפעת משיקולים אידיאולוגים. כך למשל אם ארקיע תישאר חברת התעופה הישראלית היחידה שטסה בשבת, יתכן שהדבר יגרום לי להחליט שאני מתנדב להיות שותף למימון החלטה שכזאת, כל עוד ההפרש במחיר הכרטיס אינו דרמטי.
פתוח בשבת
דוגמאות למה שעשוי או עלול לקרות, אפשר לקחת משוק המזון. בכל מה שקשור לרשתות הקמעונאיות הגדולות, הרי שהן הוכרחו לשמור שבת. יחד עם זאת, במרבית הערים פועלות רשתות מרכולים קטנות יותר הפתוחות בשבת.
הוא הדין לגבי מסעדות: גם בעידן שעומד בסימן "התחזקות" ושמירה על המסורת, שבו מוסדות קולינריים מתחילים, משיקולים מסחריים גרידא, לסגור את שעריהם בשבת או להוציא מהתפריט מוצרים שאינם כשרים, עדיין נותרו למי שרוצים לאכול במסעדה, ביום שישי בערב או בשבת בצהריים, מספיק אפשרויות בחירה.
זוכרים שאמרנו על הוועדה הציבורית למלחמה ביוקר המחיה, שאין כזאת? אז זה לא מדויק - היו כאלה במדינות עם כלכלה ריכוזית ואיכשהו זה לא ממש פעל לטובת הצרכנים, בטח שלא למען חופש הבחירה שלהם.
גם במקומות שקמו ועדות שכאלה מתוך כוונה טובה, הרי שמהר מאוד הושחתו המידות שלל חבריהן או שצומצם מאוד הסל שממנו יכול הציבור לבחור.
לכן אני מסרב להתארגן בברית צרכנים לא קדושה: אם 7 שקלים (נניח) לגביע קוטג' הם יותר מדי עבורי, לא אקנה. אם אני מוכן לשלם את המחיר (ואוהב קוטג'), אקנה שני גביעים ואוכל אותם בכפית - כך עובד שוק חופשי.
חופשי זה לגמרי לבד
מה הפרדוקס הישראלי? ובכן, שהשוק כאן הוא חצי-חופשי, כלומר, תחרותי רק למראית עין. כי לו היה תחרותי, היה מי שממהר להציע לי את אותו גביע קוטג' בשישה שקלים, אולי אפילו בחמישה.
אלמלא היה גורם שעושה כן, הייתה מתבררת אחת משתיים: או שאכן עלויות הייצור הן כה גבוהות שלמרות התחרות האמיתית על כיסו של הצרכן, אין כל אפשרות להוזיל את המחיר בלי להפסיד כסף, או שיש כאן תאום מחירים לא חוקי בין שני גורמים שאמורים להיות מתחרים.
אני לא טוען חלילה שתאום מחירים, עבירה פלילית, מתבצע בפועל בישראל (לא בתחום החלב ולא בתחום אחר), אלא רק מעיד ממראה עיניים ומהזיכרון: לפני לא מעט שנים הוזמנתי לחנוכת קו ייצור במפעל מזון גדול ששלט בקרוב למחצית משוק דואפולי.
קשקשתי קצת עם מארחיי, לגמתי כוס יין ו... נדהמתי לראות את כל ההנהלה הבכירה של המתחרה הגדול והמר ביותר של בעלי השמחה, מגיעה בגלוי לאירוע.
לאור היום ובלי כל חשש הם התחבקו, הסתחבקו - ובשלב מסוים אפילו פרשו ביחד לחדר צדדי, שאת הנאמר בין כתליו יכולתי רק לנחש. כשהעזתי לשאול בכיר בהנהלת המתחרים מה הוא עושה באירוע של המתחרה הגדול, השיב: "מה יש? באתי לפרגן!".
ובכן, אשרי אדם מפרגן תמיד, כמובן - אלא שבארצות הברית, למשל, "פירגון" שכזה היה עלול להסתיים לא רק בקנס עצום אלא גם במאסר בפועל לאותם בכירים שבסך הכל באו "לפרגן".
רוצה לומר: במדינות שבהן התחרות על ליבו וכיסו של הצרכן היא קדושה לא פחות מציווי הלכתי, הרגולטור לא קובע את המחיר, אבל הוא כן כופה על השחקנים בשוק את התחרות. כלומר: אין "ועדה ציבורית למלחמה ביוקר המחיה" אלא כללים שדואגים לכך שלא יהיה בה צורך.
בינתיים, בישראל
בישראל לעומת זאת, הם מממנים את הפריימריז של אותם נבחרי ציבור, שותפים באותם גופי תקשורת, תורמים לאותן המפלגות - ולפעמים גם לאותן עמותות שבראשיהן עומדים... או.קיי, נדמה לי שהעיקרון ברור עוד לפני שנרחיב את הדוגמאות עד כדי כך שתהיינה מפורשות מדי.
הנה הגענו לנקודה שמסבירה מדוע חרדי יכול להכריח חברת תעופה שלא לטוס בשבת (או לפחות לזמן את המנכ"ל שלה לשימוע), בעוד שהחילוני לא יכול להכריח אפילו ענקית מזון אחת להוריד מחירים.
מצב העניינים הזה מעלה הרהורים נוגים על ערך נעלה כמו "חופש". למשל: האם אני, החופשי לכאורה, לא נשלט למעשה על ידי טייקונים, על אף שמבחירה מודעת החלטתי שלא לשעבד את חיי לשום גורם (הלכתי או אזרחי)?
את השאלה הקיומית הזאת נשמור לדיונים אחרים. דבר אחד לפחות, כבר ברור מהחשיבה המשותפת שזה עתה קיימנו: לא רק שלחופש יש מחיר, אלא שכולנו משלמים אותו בקרטונים של חלב וגביעים של גבינה, ערב חג השבועות.