בוכים על שולחן החג: משהו בשרשרת המזון שלנו דפוק באופן מהותי

אני לא יודע למה נתנו את הכינוי המושאל "חלבי" למשהו שנחשב מתפשר, נרפה וחסר שיניים. אצלי למשל, בכל פעם שבה אני כותב על חלב, מישהו נפגע. כלומר, אני כותב בדרך כלל משהו על קרטל החלב - ומישהו, שהוא האחרון שהתכוונתי אליו, לרוב רפתן שקם כבר 40 שנה בשלוש לפנות בוקר כדי לחלוב את הפרות, ביישוב על גדר המערכת בצפון או בעוטף עזה, נעלב.

היו לי כבר שיחות מעמיקות על כוס חלב עם אנשים יקרים שבעיני הם נפגעים של מי שנבחרו לדבר בשמם: מעסקנים מקומיים, שאינם אלא מאכרים של מזון, ספסרים של תוצרת חקלאית - ועד לשר הממונה, אבי דיכטר, ששכח שהוא שר החקלאות של כל מדינת ישראל ולא של קבוצות לחץ, שכל מעייניהן בשימור אחוזי הרווח שהם גוזרים - פעם אחת על החקלאים ובפעם השנייה על הציבור.

למה אני מעורר סערה בכוס חלב? גם כי אנחנו מצויים פחות משבועיים לפני חג השבועות (הידעתם? הקשר לצריכת מוצרי חלב, כחלק ממנהגי החג, למסורת העברית הוא רופף מאוד), אבל גם כי מחירי החלב ומוצריו עלו בשיעור של מעל 25% בעת כהונת הממשלה הנוכחית. על רקע הנתון הזה, מדהים להיזכר שהממשלה המכהנת, נבחרה (בין היתר, אך כציר מרכזי בהבטחות הבחירות שלה) כדי להילחם ביוקר המחיה.

25% הם שיעור עלייה מטורף: מנותק ממה שקרה למדד, לתשומות (מספוא לפרות, חשמל וכוח אדם), ובוודאי שבלי שום קשר למה שקרה לשכר שלנו: אפילו מגזרים שנהנו מתוספת יוקר נאה, לא הגיעו לשיעור עלייה שכזה.

כשמנסים לרמוז שמשהו בשרשרת המזון שלנו דפוק באופן מהותי, שולפים הספסרים את החקלאי, זה שראוי לכל גמול. זה מזכיר קצת את האינסטינקט של מערכת הביטחון, שבכל פעם שבה מדברים על הבזבזנות בצה"ל ועל מנגנון הפנסיה של משרתי הקבע, יוזמים מיד כתבות על המג"ד הקרבי, זה שנמצא בשטח, לוחם, מסתכן ובקושי רואה את ילדיו.

מדוע כתבתי שמגדל הנשירים מהצפון, ההדרים מהשרון, ירקות השורש מהדרום, הרפתן, הבוקר והלולן, הם כולם קורבנות? בעיקר כי הם עובדים קשה ומוכרים את הסחורה במחירים שהם על גבול ההפסד.

בצד השני של המשוואה נמצאים אנחנו, הצרכנים. גם אנחנו עובדים קשה (אם כי בחקלאות יש גם חן וגם קושי מיוחדים), אבל נאלצים לרכוש תוצרת חקלאים במחיר מופקע. מי נהנה בתווך? האגודות החקלאיות מאשימות את היצרנים, אלה מאשימים את רשתות השיווק - ואלה בתורן מגלגלות את האשמה בחזרה לחוליה הראשונה בשרשרת.

זה נכון ותקף לכל התוצרת החקלאית, אבל זה בולט במיוחד בשוק החלב שרתח השבוע, עם עליית מחירי החלב בפיקוח - ויחד אתו כל שוק מוצרי החלב.

נעשה הפסקה קטנה מיוקר המחיה ונדבר קצת על שבועות, על חלב ועל תכולת המקרר הפרטי שלי. ובכן, אני "סאקר" של מוצרי חלב. כצאצא מצד אמי למשפחה של גבנים, שעלו ארצה עוד במחצית המאה ה-19, לפני שהתעוררה התנועה הציונית (סיפור מרתק שאשמור לפעם אחרת), יש לי חיבה מיוחדת לתחום.

ביקור שלי במעדנייה של גבינות, משול לניסיון התאבדות באמצעות אחוזי שומן: גרוייר, מנצג'ו, פרובולונה עם נגיעה של עשן, גאודה מיושנת, צ'דר, גורגונזולה, סטילטון ועוד (את שתיים האחרונות נסו עם יין קינוח צונן ומתקתק ואני נשבע לכם שתחוו חוויה שמיימית!) - ועבור ממנה לרכות יותר: מפטה עיזים יוונית, בולגרית של המאירי מצפת, ברי או קממבר מצרפת, דאבל קרים וטריפל קרים - שממנה צומחת ועולה המלכה האם של עולם הגבינות: הדליס דה בורגון.

נגיעה של ריבת תאנים מתקתקה לצידה וכוס סוביניון בלאן דקיק וחד כתער... אללי... איפה היינו? אה, כן - בגבינות.

ובכן, לשמחתי, אחרי שנים רבות שבהן ניסו יצרני הגבינות בישראל לקלוע אל הטעם הישראלי השמרני משהו (לא בכדי הפכה גבינה צהובה בסגנון הולנדי, בלי שמות, למלכת המדף בישראל), חלה התפתחות נהדרת בענף, עם יצרני בוטיק שמנסים לאתגר את החך הלאומי בטעמים קצת פחות מוכרים.

אני מוכן לשלם יותר על גבינות מעדנייה ועל תוצרתם של יצרני בוטיק, אבל זה במסגרת סדר העדיפויות הפרטי שלי: כשהייתי צריך לשלוח בכל בוקר שלושה ילדים עם כריכים לבתי הספר, התפשרתי גם אני.

יתרה מזאת, מעולם לא היה בבעלותי רכב שהוא יותר מאופנוע (למשל), כך שכל אחד והתחביבים שלו: יש מי שרוכש מנוי כדי לשמוע את הפילהרמונית, יש מי שיטוס לפראג או לונדון כדי לראות הופעה של ברוס ספרינגסטין או יסור לבלומפילד, לבוש לבן, לזו של אייל גולן, ואילו אני נהנה להאזין לעורקיי נסתמים מרוב גבינות שמנות, עת אני מפטם את עצמי לא רק בגבינות עצמן, אלא גם בצ'יזבטים על כך שהיין שנלגם לצידן "מנקה" את מערכת הדם.

ויחד עם זאת, למרות חיבתי למעדניות, כשאני נקלע לסופרמרקט, בין היוגורט לקוטג', גם אני הופך לקורבן של עליית המחירים המטורפת בענף מוצרי החלב.

גם השנה אארח בחג האהוב עלי ביותר מבין כל חגי ישראל. גם השנה יעמוד מגש גבינות במרכז השולחן. גם השנה יתלוו אליו לחמים טובים, פשטידות, סלטים, קישים, ירקות טריים, אנטיפסטי, פסטה ודגים... כל מה שמתאים לארוחה החלבית המפוארת של השנה, האחרונה למניין ארוחות החג - עד לערב השנה הבאה.

רק שהשנה יהיה קשה להימנע מהרהור נוגה לפיו כשעליית המחירים מתרחשת לפני "חג החלב" ועוטפת את רוב המוצרים והיצרנים, יש מישהו שצוחק לנו בפרצוף בשעה שהוא שולח לנו יד לכיס. הספסרים? המחלבות? הקמעונאים? או שמא כולם ביחד?

דבר אחד בטוח, זה לא הרפתן המסכן שגבו שפוף לא רק משנים של חליבה אלא גם מכובד משא השקרים של מתווכי התוצרת החקלאית - ובטח לא אני, שנדרש לשלם עליה מחיר מופקע.

מי מאפשר את הפיכתנו קורבנות בשוק שיש בו יותר מדי חשדות לתיאום מחירים ופחות מדי תחרות? כאן האשמה ברורה: משרדי האוצר, החקלאות והכלכלה, שמפקירים את כולנו ליוקר המחיה.