אפס במשאבי אנוש: מי שמפנטז על גיוס חרדים, מוליך לאסון הבא

כל מי שהתמודד אי פעם עם חיסרון כיס, יודע שיש למי שחסרים לו כמה אלפי שקלים כדי "לגמור את החודש" (ולמי מאתנו זה לא קרה בתקופות שונות של חייו?) יש שתי ברירות עיקריות: או לצמצם את ההוצאות - למשל לעבור לדירה קטנה יותר, למכור את הרכב אם אינו חיוני בייצור הכנסה, לקצץ בבילויים, בחוגים של הילדים, ב"בזבוזים" - ולבסוף להגיע, חלילה, גם לעגלה בסופרמרקט.

מה האפשרות השנייה? להגדיל את ההכנסות - לנסות לשדרג את השכר, לקחת עוד עבודה. לא תמיד זה אפשרי ולעיתים קרובות יש לכך מחיר שאינו מתבטא בכסף (כמו למשל פחות זמן שמוקדש לילדים, שלא לדבר על סטרס ושחיקה, כתוצאה מהעומס), אבל לפחות העגלה בסופרמרקט לא תיפגע, ובמקרה הטוב יותר גם לא החופשה השנתית בחו"ל, החלפה של הרכב לחדש או כל אותם מרכיבים שמהם עשוי הביטוי "רמת חיים".

ממש כמו ברמה האישית והמשפחתית, כך גם ברמת הארגונים: חברה או מוסד שהוצאותיהם גדולות מהכנסותיהם צריכים להתייעל (כלומר לשמור על אותה רמת הכנסות אך להקטין את ההוצאות) או להשקיע יותר בשיווק - מה שיביא לרוב להכנסות משופרות (למרבה הצער, לא תמיד).

עד כאן אפשר להניח שאין בדברים חדש גם למי שהשכלתו או ניסיונו אינם מתחום העסקים.

כאשר מדובר בגוף ציבורי, יש דרכים נוספות להכניס עוד כסף, למשל לצאת להנפקה ולגייס כסף מהציבור. לשם כך נדרשת לא רק איתנות פיננסית אלא גם חזון, שיתווה דרך שתצית את דמיונם של ההמונים (או לפחות את זה של יועצי ההשקעות...) או לחילופין, כאשר מדובר במוסד ממשלתי, לנסות ולהשיג תקציב נוסף שיאפשר את המשך הפעילות (או מה שקורה לא אחת, למרבה הצער - הבזבוז) על חשבון כספי הציבור.

מקובל לחשוב שהבעיה של צה"ל בשנת 2026 נמצאת במחלקת כוח האדם (או בשמה המתוקן: משאבי-אנוש). רק אתמול חזר הרמטכ"ל, אייל זמיר, על אזהרתו לפיה צה"ל מתוח עד לקצה - ולא לאורך זמן יעמוד לו כוח האדם, נוכח המשימות המתרבות.

אין לפקפק בדברי הרמטכ"ל, בעיקר משום שלמיטב ידיעתנו הם מתכתבים עם המציאות: לבנון, סוריה, יהודה ושומרון - בגבולות, איראן ואפילו תימן - בירי טילים.

מול הצורך הגובר הזה מונח, לכאורה, פתרון פשוט: החרדים אינם מתגייסים - ואם קודם ל-7 באוקטובר יכולנו איכשהו לחיות עם המצב הזה, הגם שהוא בלתי נסבל מהבחינה המוסרית, הרי שחוסר השוויון בנטל הפך ממועקה למחלה שמוכרחים לרפא. נשמע הגיוני, נכון?

הבעיה היא שגם אם נניח שהפתרון מצוי בגיוס החרדים, מדובר בתהליך של שנים: החסם העיקרי הוא כמובן הפלונטר הפוליטי, אליו צריך להוסיף את עמדתם הנחרצת של מי שמכונים "גדולים בתורה" נגד גיוס - ואפילו נתגבר על כך, יידרש צה"ל להקמת מסגרות ייעודיות לחיילים חרדים, מה שעלול לקחת חודשים ואף שנים - ועלול להתנגש עם ערכים שייקרים לליבו של הציבור הליברלי-חילוני (שירות שוויוני לנשים הוא דוגמה טובה לכך, יש עוד).

מקובל להניח שמחדל 7 באוקטובר היה נעוץ בשני גורמים עיקריים: עיוורון אסטרטגי, שלו אחראי הדרג המדיני - ומחדל מודיעיני (שבחלקו נגזר מאותו עיוורון) שלו אחראי הדרג הצבאי.

יש כמובן גם מחדל מבצעי שלו אחראי צה"ל לבדו: על הגדר לא היו מספיק לוחמים כדי שיוכלו לעצור את הסחף, או אם להיות בוטים: לשלם בדמם של כמה עשרות חיילים את המחדל, כך שלא יגבה את חייהם של יותר מאלף נרצחים, רק באותו יום ארור.

בהקשר הזה מציינים שתי החלטות עיקריות שהן מבצעיות, אבל עוסקות בניהול משאבי אנוש: הוצאת חיילים ומפקדים לחופשת חג (שמחת תורה) והעברת כוחות לגזרת יהודה ושומרון שנראתה נפיצה יותר ערב החג.

רוצה לומר, צה"ל הוכרע (והוא הוכרע למשך שעות ארוכות!) ב-7 באוקטובר לא רק מפני שלא השכיל לתרגם את המודיעין לכדי תמונה שהולמת את גודל הסכנה, אלא מפני שהוצאותיו (במשימות) גברו על אמצעיו (בכוח אדם).

וכאן אנו חוזרים לאמצעים שעומדים לרשות צה"ל נוכח משימותיו. חלקם משאבים כלכליים - כפי שמתבטא בהגדלת תקציב הביטחון, חלקם משאבי-אנוש, שם מתקשה המדינה לספק מענה לצורך הגובר, שהפך קריטי - בהנחה שלוקחים ברצינות את איומי הרמטכ"ל (ואין סיבה שלא).

מדהים שבכל הדיון הזה, הולכים בכל פעם לפוליטיקה (גיוס חרדים, הגם שכאמור, גם אם יניב פתרון זה עלול להיות מאוחר) ולא לניסיון לפתור את הבעיה באמצעים זמינים יותר. כי הבעיה של צה"ל אינה חוסר יכולתו להבטיח לנו ביטחון באמצעים שעומדים לרשותו, אלא חוסר יכולת לעשות כן נוכח המשימות שמטילה עליו הממשלה - ויש הבדל גדול.

השליטה בשטחי יהודה ושומרון, מעבר לסוגיות מוסריות שהיא מעוררת (לא ניכנס אליהן כעת, זה אינו ויכוח פוליטי) היא בזבזנית מבחינת המשאב שהכי חסר לצה"ל בעת הזאת. בחלקה היא נובעת מהוספתן של נקודות הנמצאות בלב אוכלוסייה ערבית צפופה, למפת דרישות האבטחה מצה"ל.

מתחיל להישמע כמו ויכוח של שמאל-ימין? לאו דווקא. קחו את לבנון למשל. מה שמתחיל להיראות כמו התבוססות מחודשת בבוץ הלבנוני הוא תולדה של אילוץ מדיני שכפתה ממשלת "ימין על מלא" על צבאה.

כך, במקום לפרק את ביירות, למרות שהדבר עלול לגרום סבל למאות אלפי לבנונים, מציב צה"ל חיילים בעמדה נחותה, כזו שממנה לא רק שקשה לשלוט בשטח, אלא קשה לבצע את המשימה האלמנטרית של הגנה עצמית מפני רחפני חיזבאללה.

רוצה לומר - חשיבה מחוץ לקופסה לא כוללת רק פינוי של תל-רומידה (למשל) אלא גם מחיקה של שכונות בביירות, כל עוד נמשך סבלם של תושבי הגליל.

היה פעם ניסיון לחשוב מחוץ לקופסה. הוא הסתיים בכישלון, אבל חובה ללמוד ממנו. הרמטכ"ל אהוד ברק אהב לדבר על צבא "קטן וחכם". אלה לא היו דברים בעלמא, כיוון שברק לא התכוון רק להקטין ולייעל את צה"ל מתוך התעלמות משלל משימותיו, אלא גם להתאים את המשימות ליכולתו של צה"ל (למשל בנסיגה מלבנון).

התכנית נכשלה לא רק משום שברק נכשל באותו "כיווץ חכם" של צה"ל, אלא בעיקר מפני שהמציאות המזרח תיכונית שאותה התיימר לשנות - ושהייתה אמורה להקטין את משימות צה"ל (למשל כפועל יוצא של הסכם מדיני), טפחה על פניו ועל פני כולנו בשלהי ספטמבר 2000, עת פרצה האינתיפאדה השנייה.

המטרה כאן אינה להטיף לפתרון מדיני או צבאי, אלא להראות שהשילוב של שניהם, כפי שהוא מתקיים היום במדינאות הישראלית (ללא קשר כרגע למי מחזיק את ההגה. כלומר - זה ממש לא כן-ביבי, לא-ביבי) מייצר לישראל משימות שגדולות על היכולות של צה"ל - וחמור מכך, הן גדולות על היכולות של צה"ל בסעיף היחידי שאותו שום ממשלה אינה מסוגלת לפתור מהיום למחר: חיסרון של כ-10,000 לוחמים.

נוכח הצורך הזה עלתה אף הצעה להקים כוח של שכירי חרב... זו הצעה איומה ונוראית, לטעמי - אם יוחלט חלילה ליישם אותה, אפשר להתחיל ולמנות את ימיה של ישראל לאחור, אבל אחרי שהבהרתי את עמדתי, אומר שזו לפחות הצעה שלא מתקשקשת עם מושגים חבוטים כמו "שוויון בנטל" שאין מאחוריהם כלום (כלומר יש המון ברמה המוסרית, אבל לא ביכולת לספק לצה"ל את הפתרון המיידי שלו הוא זקוק.

למה שדרוש לצה"ל הוא סדר יום חדש, או אם לשוב לדוגמה המקורית: אין שום דרך להביא לחשבון הבנק שלנו את אותם כמה אלפי שקלים שחסרים לנו כדי לגמור את החודש - והבנק כבר מאיים להפוך אותנו לחדלי פירעון.

תתפלאו, אבל אפילו לנתניהו הייתה התחלה של כיוון, כשהכריז על כך שישראל תהיה ספרטה. לרבים זה נשמע נורא ואיום - ויתכן בהחלט שזה אכן כך, אבל זה לפחות היה ניסיון ולו אך במחשבה, על הפיכת ישראל למדינה מוטת צבא, כך שתוכל למשול ברחבי אימפריה קטנה.

איך זה לא מתנגש עם מעשיו של אותו נתניהו עצמו? לא ברור - שכן בספרטה לא מדברים גבוהה-גבוהה, אבל מקדמים חקיקה שתפטור מאות אלפים משירות צבאי רק מפני שהם גם מוכנים בטובם לחיות על חשבון הקופה הציבורית... שלא לדבר על כך שהוא יגלה שאפילו חלק ניכר מתומכיו הנלהבים מעדיפים את החיים הטובים ולא שיעבוד מוגבר לצרכי המלחמה.

לכן מה שנדרש הוא פתרון חרום: לחזור לגור אצל ההורים ולו למשך תקופה של רה-ארגון, לחשוב על הסבה מקצועית כך שנוכל לייצר בעתיד הכנסה נוספת ועוד.

מסוג ההחלטות הכלכליות שאדם צריך לקחת בחייו אם אינו רוצה עוד להמשיך ולרדוף ככלב אחרי קצה זנבו - מסוג ההחלטות שמדינה צריכה לקבל אם היא מבקשת להימנע מאסון מחריד נוסף, נוסח טבח 7 באוקטובר.