1.
הסדקים באתוס "צבא העם" מעמיקים וקורעים את ישראל. במשך שמונה עשורים, המושג "צבא העם", צבא של כולם עבור כולם, היה עמוד השדרה הבלתי מעורער של החברה הישראלית. המודל שבו כל אזרח הוא חייל בחופשה; שבו הצבא הוא כור ההיתוך המאחד בין פריפריה למרכז, בין עולים לוותיקים, בין יוצאי ארצות האיסלם לבין יוצאי אשכנז, בין דרוזים וצ'רקסים ובדואים ליהודים, בין מבוססים לבין הבאים מהעשירונים הכלכליים הנמוכים - הכל עמד בבסיס הקיום הלאומי של הפלא שנקרא מדינת ישראל.
אולם עתה, בשנת 2026, תחת עומס ביטחוני חסר תקדים שישראל מעולם לא חוותה מעולם וגם היישוב היהודי טרם הקמת המדינה לא חווה, וכשמאז 7 באוקטובר 2023 נלחמת ישראל בשבע חזיתות במקביל, דווקא כעת המודל של צבא העם קורס, באוזלת ידו של השלטון לאורך שנים. מי זוכר את ועדת טל עוד משנת 2000 בדבר גיוס מקל של החרדים מול המסה של הנושאים בנטל? חוק שבוטל בשנת 2012 ע"י בג"ץ. כרגע כל החרדים שאינם מתגייסים עוברים על חוק שירות ביטחון. עבריינים עפ"י החוק.
זהו מרד ברור בריבון. הצבא עושה ממש מעט בכדי לגייסם, והציבור כבר מאס בהסברים ותירוצים לאי-השתתפותם. אולי היה מקום לגאונים בלבד שבאמת לומדים ומעמיקים בתורת ישראל, להיות מחוץ למסגרת. אבל במסות של משתמטים, הדבר בלתי נסבל. לפי נתוני צה"ל והערכות הרמטכ"ל אייל זמיר המעודכנים למאי 2026, קיים מחסור משמעותי של כ-15,000 חיילים, מתוכם חסרים עד 9,000 לוחמים של ממש בשטח.
המבוי הסתום מול החרדים מחייב נקיטת עמדה מחוץ לקופסא, חד וחלק, יש צורך בלוחמים - ואין מהיכן להביא אותם במתכונת הנוכחית. אז מה עושים? הרי הצורך בלוחמים קיים חד וקריטי.
השחיקה העצומה של מערך המילואים, לצד הסירוב של חלקים נרחבים אצל החברה החרדית לשאת בנטל הצבאי הלוחם, יצרו חלל מבצעי מסוכן, סכנה של ממש לישראל. אל תתבשמו מהצלחות חיל האוויר והמודיעין. מול המציאות הזו אני מעלה הצעה שאולי תמצאו אותה מביכה, כזו שנחשבת לכפירה באתוס הציוני מזה למעלה ממאה שנה: הקמת "לגיון הזרים הישראלי".
הרעיון פשוט, אך מהפכני: שימוש ביתרות המט"ח האדירות של ישראל כדי לגייס כוח לוחם מקצועי של זרים, שכירי חרב, לא נעים לומר, מרחבי העולם, שימלא את השורות מיד במקום שבו החברה הישראלית מתקשה לספק מענה.
רגע, לפני שאתם קופצים: אוקראינה, הנמצאת במלחמה עקובה מדם מזה למעלה מארבע שנים, ושהסתמכה על מתנדבים להילחם עבורה בקו החזית, החליטה ממש החודש למסד את גיוס לגיון הזרים שלה, לאחר חקיקה המאפשרת ללוחמים זרים מקצועיים לשאת דרגות קצונה בצבא האוקראיני, עם שכר מטיב ללוחמים מחו"ל. בכל חודש מצטרפים 600 לוחמים זרים מקצועיים לצבא האוקראיני, ומספרם הגיע ל-10,000 מ-75 מדינות.
הפיתוי הוא בעיקר כספי עבור לוחמים מקצועיים עם ניסיון מקולומביה, להם משלמת אוקראינה בין 3,000-4,000 דולר לחודש - הרבה כסף בהשוואה למקומיים או לצבאות מתנדבים אחרים.
הלוחמים הזרים משולבים כעת בתוך חטיבות ממוכנות מנוסות של הצבא האוקראיני, עם הגנה טובה יותר וציוד מתקדם. בין הלוחמים בלגיון הזרים האוקראיני ניתן למצוא לוחמים בעלי מיומנויות ספציפיות: צלפים, מפעילי כטב"מים, פרמדיקים, והם משובצים ביחידות ייעודיות או בתוך המודיעין הצבאי הפעיל והנייד.
2.
כסף, זה שם המשחק, אז הבה ונבחן סוגייה זו: ישראל נמצאת עתה עם יתרות מט"ח של 236 מיליארד דולר המהווים 38.4% מהתוצר. יתרות אלו, שנצברו בעמל רב לאורך שנים דרך יצוא טכנולוגי (בעיקר של תעשיית ההייטק ויצוא הגז טבעי), נועדו במקור להגנה על השקל וליציבות פיננסית בשעת חירום, כגון צרכים אדירים של רכש בטחוני בזמן מלחמה מתמשכת או פתאומית, גם כאשר אין סיוע בטחוני מארה"ב או בזמן אמברגו שכסף ישראלי יכול לנפץ.
הפעם לפנינו שעת החירום היא בתחום כח האדם: לא ציוד או ידע או מטוסים, פשוט לוחמים בשטח. לא ציוד בטחוני או פצצות, ולא עניין של ייצוב מטבע עם הטראומה של אמצע שנות ה-80 של המאה שעברה.
אולי לא על כך חשבו ראשי המשק עת החליטו להגדיל את יתרות המט"ח, תחילה בכוונה תחילה ואחר כך מתוך אינרציה, אבל העובדות הן שהיתרות יכולות לשמש בכדי לשלם ללגיון הזרים הישראלי שנקים, בתנאי שמרבית הכסף שיקבלו הלוחמים הזרים שיבואו לשרת צורכי הבטחון של ישראל יהיה במט"ח שייוצא לחו"ל. נכון שזו הרחבה פיסקלית לא רצויה, אבל שימוש של הכסף שיקבלו החיילים שנגייס בחו"ל לשימוש בחו"ל, רובו ככולו אינו בעלי מאפיינים אינפלציוניים לעומת הרחבה תקציבית שקלית לשכבות שלא יצרניות ולא משתתפות בכח הלוחם, לדוגמה.
נבקש לגייס 12,000 לוחמים זרים, אוגדה שבה נניח ארבע חטיבות של 4,000 חיילים כל אחת. עלות ההקמת ותפעול האוגדה של לגיון הזרים הישראלי היא פרויקט שעלותו נאמדת בכ-2.5 עד 3 מיליארד דולר בשנה. סכום זה כולל שכר ועלות ונלוות, עלות שכר חודשי תחרותי של כ-8,000 או 10,000 דולר ללוחם, סכום נאה שימשוך יוצאי יחידות מובחרות ממזרח אירופה, קולומביה ואפילו ארה"ב.
כמובן שסכום זה יכלול גם ביטוחים יקרים, לוגיסטיקה ותשתיות אימון. מבחינה מאקרו-כלכלית, השימוש במט"ח למימון הלגיון הוא מהלך חכם: במקום להוציא אלפי ישראלים ממעגל העבודה, עם פגיעה בתוצר, ולשלם להם תגמולי מילואים מהתקציב השקלי, המדינה משתמשת ב"כסף חיצוני" כדי לקנות כוח עבודה ביטחוני. זהו יבוא של שירותי ביטחון המקטין את הנטל על המשק המקומי. עלות מילואימניק למשק בין 27,00-35,000 שקל לחודש.
3.
אחת הטענות המרכזיות נגד לגיון הזרים היא חוסר המשמעת העלול להתפתח והקושי בפיקוד. כאן נכנס היתרון היחסי של ישראל וצה"ל, המגוון האנושי של ישראל שהיא מדינת הגירה, ובדרג הקצונה והפיקוד הבכיר קיימים אלפי קצינים במילואים ובסדיר הדוברים רוסית, אוקראינית, ספרדית, צרפתית ואנגלית כשפת אם.
במודל המוצע, הלגיון לא יפעל כגוף עצמאי, אלא ישולב בתוך מבנה הפיקוד של צה"ל. גדוד "לטינו" יופעל על ידי קצינים ישראלים דוברי ספרדית; גדוד "סלאבי" יורכב מיוצאי צבאות מזרח אירופה תחת פיקוד דוברי רוסית. הדבר יאפשר העברת פקודות מהירה, הטמעה של ערכי הלחימה של צה"ל ושמירה על רמה מוסרית גבוהה דרך פיקוח ישראלי הדוק.
נזכיר כי במלחמת השחרור וגם לאחר מכן גויסו חיילים ולוחמים יהודים עולים, פליטים, שכלל לא ידעו את השפה העברית, בטח לא על בוריה. האימונים יתמקדו בלוחמה בשטח בנוי, לוחמה תת-קרקעית והפעלת טכנולוגיה ישראלית - וגם הטמעת טכנולוגיות מצליחות של הליחה באוקראינה מול הרוסים. הלוחמים הזרים יביאו איתם ניסיון מעשי ממלחמות בעולם, או ממלחמות ומאבקים בקרטלי סמים באמריקה הלטינית, דבר שיכול להפרות את הידע המבצעי של צה"ל. לא בושה ללמוד מאחרים.
4.
הגיוס האחרון בעולם של שכירי חרב, לגיונרים, הלגיון הבינלאומי של אוקראינה, מודל של "גיוס אד-הוק" בזמן מלחמה. אוקראינה הצליחה למשוך אלפי לוחמים. אוקראינה גם סובלת מבעיות של "תיירות מלחמה" - חלק מהלוחמים הזרים הגיעו להצטלם לרשתות החברתיות, אך ברגע שנפלו הפגזים הראשונים, עזבו וברחו. לכן יש צורך בחוזים ארוכי טווח, סלקציה קפדנית ובדיקות רקע פסיכולוגיות ופליליות.
"לגיון הזרים הצרפתי" שנוסד בשנת 1831 הוא מודל מוכח. הלגיון הצרפתי הוא כוח עילית שבו הנאמנות היא לא למדינה הצרפתית, אלא ללגיון עצמו, "Legio Patria Nostra" - הלגיון הוא המולדת, לא צרפת. ישראל צריכה לאמץ את הגישה הזו: יצירת גאוות יחידה שאינה מבוססת על ציונות, אלא על מקצוענות צבאית וחוזה דם. בצד הצלחותיו של הלגיון הצרפתי, היה גם נסיון מר של הלגיון בשעתו הקשה, עת הובס בקרבות דיאן ביין פו בווייטנאם. חיילי הקורגה העוברים מיון קשה במיוחד, הם לוחמים מנפאל המפורסמים באומץ ליבם בשרות הכתר הבריטי.
האם הלגיונרים ידרשו אזרחות? התשובה היא כנראה כן, וזהו אינטרס ישראלי. לוחם שסיכן את חייו עבור המדינה במשך חמש שנים, ראוי לקבל מעמד של קבע. מעבר לצדק המוסרי, זהו פתרון לבעיית הנאמנות. לוחם שנמצא במסלול ההתאזרחות הוא לוחם שרוצה להגן על הבית העתידי שלו. עבור לוחמים מקולומביה או ממזרח אירופה, דרכון ישראלי נחשב לנכס יוקרתי. שילוב של 12,000 משפחות של לוחמים מיומנים וחדורי מוטיבציה בחברה הישראלית יכול להיות זריקת מרץ דמוגרפית חיובית. במקביל אפשר להוציא מישראל עשרות אלפי מסתננים ו"תיירים" שנתקעו בישראל לנוכח אוזלת ידן של רשות האוכלוסין, משרד הפנים ו הממשלה.
גיוס לגיונרים לצבא הישראלי יביא להצלת מערך המילואים, שחרור אלפי ישראלים לביתם ולעבודתם, צמצום השחיקה הנפשית והמשפחתית, שכבר פוגעת ממש במרקם המשפחתי לשנים הבאות. נכון, במקום להילחם בכוח ברחובות בני ברק, המדינה "קונה" את כוח האדם החסר בשוק הבינלאומי. נזכיר: לוחמים, שזהו מקצועם היחיד, מתאמנים יותר ופועלים ברמה גבוהה יותר מחייל מילואים שנקרא לשירות פעם בשנה.
מנגד ניאלץ להשלים עם אובדן רעיון "צבא העם ועם החשש שהשירות בצה"ל יהפוך למשהו ש"עניים וזרים עושים", בעוד החרדים, ובהמשך אולי גם המעמד הבינוני-גבוה, מתנתקים מהחובה הביטחונית. שכירי חרב עלולים לפעול באכזריות יתרה או בחוסר רגישות אנושית, דבר שיפגע בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. ולבסוף, כמובן שישנה תלות בזרים - ומי שתלויה בזרים להגנתה, עלולה למצוא את עצמה חסרת אונים אם הלוחמים יחליטו לשבות או לעזוב בעת משבר עולמי.
5.
הקמת לגיון זרים דורשת מאיתנו להיפרד מחלק מהמיתוסים המכוננים של המדינה. זה דורש להכיר בכך שציונות אינה המניע היחיד להגנה על ארץ ישראל, ושכסף ואינטרסים יכולים לשרת את הביטחון הלאומי לא פחות מתחושת שליחות. במציאות של 2026, שבה האיומים רק הולכים ומתגברים והחברה הישראלית הולכת ומתפצלת, הלגיון הוא לא רק פתרון צבאי, הוא גם "שסתום ביטחון" חברתי. הוא מאפשר למדינה להמשיך להתקיים ולהגן על עצמה מבלי לקרוע לגזרים את המרקם העדין של החברה הישראלית סביב סוגיית השוויון בנטל, ויכוח אינסופי שאינו מביא לשום פתרון במציאות לאורך שנים.
לגיון הזרים הישראלי אינו צריך להיות צבא של "צללים". הוא צריך להיות כוח גלוי, גאה וממוסד. השימוש במט"ח העודף, כדי להביא ארצה 12,000 לוחמים מיומנים, הוא מהלך של מדינה חזקה, שמבינה את מגבלות הכוח האנושי שלה ויודעת לנצל את עוצמתה הכלכלית כדי לפצות עליהן. האם האתוס הישראלי ייפגע? אולי, אך האתוס החשוב ביותר הוא "קיום המדינה".
אם לגיון של לוחמים זרים תחת פיקוד ישראלי הוא מה שיבטיח שילדינו יחיו בביטחון ושכלכלתנו לא תתמוטט תחת נטל המילואים, או בריחת ההייטק בהמשך, הרי שזוהי עסקה שהציונות הריאליסטית חייבת לחתום עליה. בסופו של יום, מי ששופך דם למען חירותה של ישראל, בין אם נולד בתל אביב, בקייב או בבוגוטה, קושר את גורלו בגורלנו. בנצח ישראל ובארץ ישראל.
ולסיום נבקש בכל זאת לפייס את המתנגדים להרחבה פיסקלית, שלמרות הכל היא יבוא של שרותי צבא. יש מספיק מקורות לקיצוץ בשקלים בכדי לממן את פרויקט לגיון הזרים הישראלי. עלות הכספים הקואליציוניים, כולל עלות בתי ספר שאינם מדווחים על פי נוהלי החשב הכללי, עומדת על כ-5 מיליארד שקל; סבסוד התחבורה הציבורית לרחוב החרדי כ- -2 מיליארד שקל; קצבאות ילדים לחרדים - כ-1 מיליארד שקל, תשתיות ופיתוח, כולל כבישים ומוסדות ציבור - 2.2 מיליארד שקל; דירה בהנחה - 1.5 מיליארד שקל; הנחות בארנונה ומענקי איזון - 2.5 מיליארד שקל; סיוע בשכר דירה - 0.6 מיליארד שקל.
על פי בנק ישראל, גיוס של 20,000 חרדים היה חוסך למשק 9 מיליארד שקל בשנה. הנה לכם מקורות פוטנציאליים למימון לגיון הזרים, די והותר, לתשומת ליבה של הממשלה שתקום בחורף הקרוב. הגיע הזמן לשים סוף לאנומליה שבה נבחרי ציבור המייצגים קהל לא תורם יקבעו מסגרות ימי לחימה, ימי מילואים ושירות צבאי לאלה שכן עובדים קשה, משלמים מסים כבדים ומתגייסים לצבא ולמילואים.