השבוע התחתנתי. הנה לכם צמד מילים שלא חשבתי שאפתח בו אי פעם טור אישי. כיוון שזו לי הפעם השנייה (הקודמת הייתה לפני כמעט 34 שנים), הרי שיש לי קצת פרספקטיבה, לא רק על זוגיות בכלל ומוסד הנישואים בפרט (שני נושאים מרתקים לכשעצמם, אבל שלא שייכים למדור כלכלי), אלא גם נקודת מבט שחוצה דורות בכל הקשור לתעשיית החתונות.
הפעם הראשונה שלי הייתה מעט לפני גיל 23. בחרנו ביחד עם ההורים (שלה ושלי, ששילמו עבור האירוע) מיקום (בריכה באחד הקיבוצים) וקייטרינג נחמד. את הדי.ג'יי בחרנו בעצמנו.
היה שמח ואפילו לא (רק) בגללנו: היינו הזוג הראשון בחבר'ה להינשא, בתקופה שבה רק החלו חברינו לשוב מהטיולים הגדולים מסביב לעולם - ועבור רבים היה זה מפגש המוני ראשון מאז השירות הצבאי בנח"ל.
זאת ועוד: באותם ימים החל טרנד החתונות בחוץ, כלומר - לא באולם, ומעבר לכל אלה, ההוצאות של הורינו היו שפויות: אולי לא מבוטלות כמו בדור שלהם, שהתחתן בבית הוריו עם סנדוויצ'ים ושתייה קלה, אבל גם לא ההפקות הגרנדיוזיות שמקובלות היום.
בעשורים האחרונים התפתח הענף והיה לתעשייה. כך למשל הוסבו בתי אריזה והיו ל"מתחמים". גם הריטואל הפך משמים: נוסעים בפקקי תנועה כבדים של סוף יום עבודה אל מחוץ לעיר (אם אתם לא הזוג הצעיר, דעו שמקובל לריב בדרך), פוסעים בנעליכם הטובות על משטח זרוע חצץ, כי ההוא עם הסטיק לייט דרש שתחנו רחוק. אז מזדהים ומקבלים פתק קטן עם מספר השולחן, "מצביעים" בקלפי-כספת, לוחצים את ידי ההורים של הצד שאתם לא מכירים ונשאבים אל הבר ודוכני האוכל של קבלת הפנים, שכולם ייסגרו דווקא כשתתחילו להנות. אז יזמין אתכם הדי.ג'יי לאזור החופה, בו תיאלצו לסבול מסכת ארוכה מדי (ובמקרים קשים גם מצגת!), עד שקרב פנימי יתחולל בנפשכם: האם להישאר לעיקריות ולהשיב לעצמכם חלק מעלות האירוע, או שמא לחתוך עוד לפני שבירת הכוס ולהספיק למחצית השנייה של רבע גמר המונדיאל (מי מתחתן ביום כזה?).
בכך לא תמו תלאותיכם, כי למחרת לא תצאו ידי חובתכם מבלי לשלוח הודעת טקסט שמתארת כמה מיוחד ושונה היה - והעובדה שאין אפילו קורא אחד שלא יודע על מה אני מדבר, רק מוכיחה שכולנו שקרנים: זו הייתה עוד חתונה גנרית. הייתם כבר בלפחות עשרים כאלה בימי חייכם, ועונת החתונות השתא רק החלה.
טיפ מנצח
מפה נתפצל לשניים: הצד המוזמן והצד המזמין. אם אתם בצד המוזמן, אבל הקשר שלכם לבעלי השמחה מעורפל משהו, קבלו את הטיפ - ואל תדחיקו את קבלת ההזמנה עד לשלב האישור, שבו יהיה כבר לא נעים להבריז. במקום זה נצלו את מספר הטלפון לאישורים כדי לברך במיטב האיחולים ולהודיע שלמרבה הצער נבצר מכם וכו' - ואז העבירו ב-bit מחצית הסכום שהייתם מביאים כשי בצ'ק.
מדובר בווין-ווין, העסקה המשתלמת של הקיץ: גם תחסכו חצי מהקנס, גם תיזכרו לנצח כמי שהיו נדיבים ושלחו מתנה למרות שלא הגיעו (ולא עלו שקל אחד למארגנים) והכי חשוב - לא תבזבזו משהו כמו שלוש-ארבע שעות שאיש לא ישיב לכם לעולם.
זה הטיפ הקטן שלי. הטיפ הגדול מיועד לבעלי האירוע: קודם כל מזל טוב בצירוף איחולי זוגיות טובה וממושכת ככל שניתן. עכשיו לשאלה השנייה: תגידו, השתגעתם?
לא חלילה בגלל החתונה, להיפך - כמי שאך אתמול השלים את הפעם השנייה (והאחרונה, מבטיח!), אני בעד המוסד הזה, שאפילו בהתייחסות לא רומנטית בעליל, הוא קצת כמו דמוקרטיה: פגמיו גלויים לכל, אבל עוד לא הומצאה שיטה טובה יותר לצלוח את מסע החיים בלעדיו.
מה מקומם אותי? העובדה שאתם הולכים להשחית עתה כ-150-200 אלף שקל (ה-GPT מעריך עלות חתונה ממוצעת בישראל בין 120-250 אלף) על אירוע גנרי, שאיש לא יאמר לכם את האמת לגביו. כלומר, איש מלבדי: הוא לא יהיה שונה או מיוחד כפי שנדמה לכם.
אני לא רוצה להיות המלאך בדמותו של רואה החשבון שיושב על כתפם ולוחש לכם שבקרוב תצטרכו את הכסף הזה כתשלום ראשון עבור הדירה. ממש לא. אני רק רוצה להזכיר כמה דברים, וראשית - לכלה: מערכת של שלוש שמלות שלא תלבשי יותר לעולם, היא קרוב לוודאי ההוצאה הכי מיותרת שתעשי בחייך. מילה גם לך, חתן גיבור וקרניבור: אין שום דרך בעולם להגיש לכמה מאות אנשים בו-זמנית ולהשיג תוצאה איכותית. גם אם תביאו את מיטב השפים בישראל לבשל בחתונה שלכם, זה עדיין יצא טעים פחות מאשר במסעדות שלהם.
מה אתם אומרים, שההורים לוחצים? אם כך, שיתכבדו ויארגנו אירוע משל עצמם! האמינו לי כהורה לילדים גדולים וכסב: עצם העובדה שתתחתנו, בעידן שבו יש כל מני אלטרנטיבות, תגרום להם אושר גם ללא אירוע.
מתעקשים לחגוג בכל זאת? נהדר: דמיינו את המסיבה הכי שמחה שאתם יכולים לחשוב עליה, חשבו על האנשים שבאמת בא לכם לראות, במה שאמור להיות הרגע הגדול שלכם (אני די בטוח שתמצאו שמנהל המחלקה בעירייה שבה עובדת אמא או אחות של השותף של אבא, אינם נמנים עליהם), כלומר, לכל היותר כמה עשרות אנשים - ועכשיו ארגנו את מסיבת חייכם.
שפר עליכם גורלכם ויש לכם המון כסף? אדרבא: עשו את אותו הדבר, רק בחוף פרטי באי יווני שאליו תזמינו כמה עשרות חברים טובים ובני משפחה מדרגה ראשונה. כך גם תזכו באירוע מיוחד באמת ולא תטריחו שארי בשר רחוקים שייתקעו בפקקים, רק כדי להאכיל אותם באוכל בינוני ו... עזבו: גם אם לא שעיתם לאף אחת מהעצות שהשאתי עתה לרגל נישואיכם, לא נורא - שיהיה במזל טוב, כי בסוף - אהבה היא כל הסיפור.