מעומר אדם עד מצעד הגאווה: די להתבכיין, זה ייקח רק "כמה ימים"

הנה אחת מהכותרות הראשיות של הבוקר: "בישראל מעריכים: ההסלמה תימשך מספר ימים". כמה ימים? מוקדם לדעת, אולי יום וחצי, אולי חמישה, אולי שבוע.

בקפה שעל החוף, כ-150 מטר מהבית שלי, לא פתחו הבוקר. אני אפילו לא יודע אם זה בגלל שהוראות פיקוד העורף דורשות זאת מהן או בגלל ההנחיה שקוראת לישראלים להימנע מביקור בחוף בים. אז מה, יביאו מלצרים וצוות מטבח לחינם?

אני לא מכיר את הבעלים של בית הקפה (בעצם יותר מסעדה סטנדרטית על חוף הים: שניצל-צ'יפס-אבטיח-בולגרית-עראק-לימונענע-אדממה-בירה), אבל מאז עלו המעלות, עשיתי לעצמי הרגל לסיים את שעת הכושר היומית שלי בים באייס-קפה מתקתק, כדי שחס וחלילה השחייה לא תגרום לי לירידה במשקל...

אני אשתה את הקפה בבית, אבל מה יעשו המלצרים שלו? האם הם יפוצו? ובכלל - אם תימשך ההסלמה "כמה ימים" בלבד, האם מישהו יטרח בכלל לפרסם מתווה פיצויים או ש"כמה ימים" כמוהם כמעין "השתתפות-עצמית" של בעלי העסקים בישראל במאמץ המלחמתי.

אז אני ממש לא מקנא בו, בטח לא אחרי שחודשי האביב הנעימים של מרץ-אפריל (כולל חופשת הפסח) עברו עליו בחידלון מוחלט. דווקא היה נדמה לי שהוא התחיל להתאושש - רק לפני כמה ימים הוא תלה דגל גאווה גדול בחזית, ליד דגל ישראל. כלומר, הוא כבר עם עין אחת צופיה לעבר מצעד הגאווה של יום שישי הקרוב. מאני טיים שספק אם יקרה.

כמה ימים הם "מספר ימים?" האם הם יכללו למשל את שתי ההופעות של עומר אדם מחר וביום חמישי באצטדיון רמת גן? ומה על אירועי לוויין של מצעד הגאווה שאמור להיערך בתל אביב ביום שישי, שהיו אמורים להתקיים?

אפילו אני, הכי ב"קטנה", שהזמנתי מקום ליום רביעי לארוחה עם הילדים (הגדולים!) בפיצרייה השכונתית - זאת שפתיחתה נדחתה בגלל סבב האביב מול איראן - טרוד בשאלה: האם המסעדה תיפתח?

אני לא שואל בגלל שלא אוכל להתאפק מלבלוס בצק וגבינת מוצרלה אלא בגלל שאני לא מבין איך בעל עסק קטן יכול להתנהל כך. ואלה רק דוגמאות קטנות, כי בדיוק לפני שעה פורסמה דרישת פקע"ר שעניינה הגבלת מספר הנוסעים בנתב"ג... שם הפסד של יום עבודה אינו מסתתכם בכמה עשרות אלפי שקלים ובמשמרת מבוטלת של מלצרים. ומי ישלם, סמוטריץ'?

מישהו בכלל זוכר שעלות המלחמה אינה נמדדת רק בשעות טיסה שמכלות דלק למטוסים ובמיירטים שעלות חלק מהם מגיעה לעשרות מיליוני שקלים, אלא גם במשה שהיא מעוללת למשק?

אמצע יוני היא תקופה של התעוררות במשק: מתנה לגננת של הקטנים, חליפה ושמלה לנשף של הגדולים, תחילת עונת חופשות הקיץ - בישראל ובחו"ל, אירועי הגאווה (גם בשנים עם מעט מאוד תיירים), פתיחת עונת החתונות, ימי השיא בהרשמה לקייטנות - ועל כל אלה נעלה השנה על ראש שמחתנו גם את המונדיאל.

כלומר, סוף סוף סיבה לחלק מבעלי העסקים להרים קצת את הראש ולשמוע את צפצופי הארנקים האלקטרוניים בקופה - זאת שעתה הם מביטים בה בדאגה ושואלים: כמה זמן הם "מספר ימים"?

זה לא רק שאין חל"ת, זה לא רק שלא יהיה מתווה פיצויים, זו בעיקר התחושה הרעה של העצמאיים הקטנים לפיה בישראל של השנים האחרונות אתה לא יכול לדעת מהיכן תונחת המכה הבאה וכמה זמן היא תימשך.

איך מתנהלים כך מול התכנית העסקית? איך מתנהלים מול הבנקים ומול הספקים? הנה לכם שאלות ישראליות ייחודיות שאיש לא ייתן להן תשובות בלימודי מנהל-עסקים.

בימים של "שאגת הארי" עוד היו מי ששאלו בנאיביות: "נו, אז מה עדיף, שהילדים שלנו יחיו תחת איום גרעיני?" רק שהמטרה הפעם אינה פירוז של איראן מנשק גרעיני, הכל החל בגלל מצבע ראווה ריק מתוכן של הפצצת מפקדה ריקה בדאחיה, רק כדי להראות שאנחנו "עושים משהו", בשעה שברור לכל שאנחנו לא עושים אלא רק את שהותר לנו...

מה אכפת לנתניהו ולזמיר לשחק אותה גיבורים? יש להם עסק לפתוח? חשבונות לנהל? דוחות להגיש? והעסקים, בדגש על העצמאים הקטנים, הם מי שתמיד משלמים את המחיר.

מישהו בכלל זוכר את ה-28 בפברואר, היום שבו הבטיחו לנו שיוצאים למבצע "שאגת הארי" כדי להחליף את המשטר באיראן, לגרום לה לגנוז את תכנית הגרעין, לחסל אחת ולתמיד את איום הטילים הבליסטיים ולגדוע את הקשר בין "ראש הנחש" לפרוקסיז-שלוחיו? האם בין הקוראים יש - ולו בעל עסק אחד, שהיה מוחל למנהלים שלו על כישלון כה מהדהד ביישום חזון עסקי?!

במדינה נורמלית רק על זה הייתה צריכה כבר לעוף הממשלה. בישראל התרגלנו לראות בעצם קיומנו סיבה לומר לה תודה. להגיד תודה ששילמנו רק בכספנו ולא בחיינו.

יכול להיות שהגיע הזמן למהפך מחשבתי? שמי שמממן את מקבלי ההחלטות יכריח אותם לראות גם את הצד שלו? מדברים פה הרבה על המחנק הכלכלי באיראן, על כמה הם מפסידים בכל יום של מצב "חצי-מלחמה" שחולף, אבל מה עם המחיר שאנחנו משלמים?

עד רמה מסוימת ברור שאין מה להשוות: אצלנו מבטלים חופשה בחו"ל, אצלם מבטלים ארוחת צהרים... השאלה היא במה זה עוזר לי, האזרח הישראלי, שמצבי הכלכלי הוא טוב לעומת זה של אויבי?

את עיקר הפגיעה של עימותים קצרי טווח, אותם "סבבים" שנמשכים ימים, לא רואים במספרים. רואים אותם בייאוש השקט שמשתלט על קהילת העסקים שנדרשת לתפקד בתנאים של אי-ודאות.

הסתכלו על הצפון כמיקרו-קוסמוס, כדוגמה למה שעלול לקרות לכלל העסקים בישראל. ירידה בתחושת הביטחון, ירידה במוטיבציה, סגירה וחיפוש אחר מקור פרנסה שיהיה נתון פחות לשיקולי בחירות של ראש ממשלה שנחוש להראות שהוא מסוגל לקבל החלטות "אמיצות".

הדירה-מפקדה של חיזבאללה נפגעה בביירות, המפעל הפטרוכימי נפגע באיראן, אבל שניהם מתפוצצים היום גם בקופה של עסקים סגורים בישראל, בכיסם ובליבם של בעלי עסקים מודאגים, שמשלמים את מחיר מצג-השווא שרקחה ממשלה שימיה ספורים, זו שקוראת לנו הבוקר לא להתבכיין, מאחר שהצפי הוא להסלמה שתימשך "מספר ימים".