חודש של שגעון: העסקים שיעשו קופה במונדיאל, ואלו שיחטפו מכה

אחד הפרמטרים שמפרידים כלכלה ממדע מדויק, הוא הגורם האנושי. כלומר, יש פרמטרים כלכליים שקל לכמת למספרים ולהציב בנוסחאות, תוך כדי שימוש בכלים מדעיים כמו ניסויים, תצפיות ועוד.

הבעיה היא שהמוטיב האנושי, המרכזי כל כך בכלכלה, הוא חמקמק וחלקלק. ראיתי כבר תיאוריות שתורגמו לתכניות עסקיות שנראו נפלא על הנייר (או להפך, קטסטרופה) וקרסו (או פרחו) במציאות שבה התנהגות הצרכנים התבררה כבלתי צפויה.

למה אני מתפלש במה שנראה כמו נאום הפתיחה של מרצה בשיעור המבוא הראשון לכלכלה? כי בעוד כמה שעות תישמע שריקת הפתיחה למשחקים הראשונים של אליפות העולם לאומות בכדורגל, הנקרא בקיצור "הגביע העולמי", שנקרא עוד יותר בקיצור: מונדיאל.

למונדיאל, למשל, יש השפעות מרחיקות לכת על מצב הרוח הלאומי. אוהדי כדורגל שחיים משבת לשבת מכירים את התופעה: הקבוצה שלך מנצחת במשחק גדול - ואף שלא חל שום שינוי לטובה בפרמטרים הניתנים למדידה או תצפית בחייך (מהיחסים עם בת או בן הזוג ועד למצב החשבון בבנק), הבוקר שלך למחרת הוא נפלא: אתה נותן ברוחב לב זכות קדימה לנהגים שמנסים להשתלב בתנועה, מקדים שלום לשומר בכניסה לבניין המשרדים, מחייך לעבר הקולגות ומעביר פרזנטציה חשובה בקוליות, כאילו היית הזאב (הרווי קייטל) מ"ספרות זולה" של טרנטינו.

נסקור בקצרה שני מקרים ידועים שבהם תורגמו הישגים ספורטייבים בכדורגל להישגים לאומיים. הדוגמה הראשונה היא מה שמכונה בגרמניה "הנס של ברן" (הניצחון בגמר המונדיאל 2-3 על הונגריה הגדולה של פושקאש, אחרי פיגור 2-0 בדקה השמינית). הזכייה ההיא, שהתרחשה במקביל לחזרת המעטים שנותרו מבין השבויים הגרמנים בידי הרוסים (כתשע שנים לאחר סיום המלחמה), סימלה בעיני גרמנים רבים את תום עידן מלחמת העולם השנייה והאסון שהמיטו על העולם - ובסופו של דבר גם על עצמם. הלך הרוח הזה תורגם לתנופה של עשייה, שיקום וביסוס הכלכלה הגרמנית במהלך העשור הבא.

דוגמה נוספת היא יוון של יורו 2004. הטורניר בפורטוגל התקיים זמן קצר לפני פתיחת המשחקים האולימפיים, ולענייננו: כשהזמן קצר ורשימת החוסרים מתארכת. עד כדי כך חששו בוועד האולימפי הבינלאומי, עד ששקלו ברצינות את דחיית פתיחת המשחקים או אפילו את העתקת חלק מהתחרויות.

הזכייה המפתיעה ביורו העניקה ליוונים את האמונה שהם מסוגלים. לא רק שהעבודות תפסו קצב לא יווני בעליל, אלא שצבא של כמיליון מתנדבים פשט על הרחובות וסייע לתיירי האולימפיאדה ככל שרק הצליח.

היה זה מבצע לאומי שתחילתו בשיפור חד במצב הרוח הלאומי בשל הישג ספורטיבי שאין לו השלכות מדידות, אבל יש בו משום רוח גבית לעשייה לאומית.

יש כמובן גם דוגמאות הפוכות: באנגליה למשל מדווחים בכל טורניר גדול על עלייה גדולה במחזורי העסקאות, לא רק במקומות צפויים כמו חנויות אלקטרוניקה למכירת ציוד אור קולי (ממקרנים ועד צגי ענק) או חנויות רהיטים עם כורסאות טלוויזיה מענגות, אלא גם בסופרמרקטים (חטיפים, מזון מוכן לאירוח, וכמובן משקאות אלכוהוליים).

אז למה היא דוגמה הפוכה? כי אנגליה היא דוגמה לנבחרת גדולה שמודחת לרוב לפני סיום הטורניר (יש לה בסך הכל זכייה אחת לפני שישים שנה בדיוק), כך שאפשר למדוד גם את הירידה, באחת, ממאה לאפס. איך מודדים את הקשר בין הירידה בצריכה להפסד בכדורגל? ובכן לפי מחקר עצוב הרבה יותר: זינוק מבהיל באירועי "אלימות במשפחה" ביום ההדחה (ואם רוצים לדייק, אזי נחליף את הביטוי המכובס באלימות נגד נשים).

מקובל לחשוב שרמת הכדורגל במונדיאל היא זאת שמעוררת התלהבות ומגבירה את העניין הציבורי בטורניר, אבל יש גם פרמטרים טכניים הרבה יותר. למשל שעת השידור של המשחקים. העובדה שמשחקים רבים, בעיקר בשלב הראשון של הטורניר (זה שהוא פחות מותח, מטבע הדברים) ישודרו בשעות לילה מאוחרות ועד לפנות בוקר, תגרום לכך שענף האירוח (מסעדות, ברים) לא ייהנה הפעם מגידול משמעותי במחזורי הפעילות, כמו, נניח בטורניר שהמשחקים בו משודרים בכל ערב בשעות שמונה ועשר (יש כאלה גם הפעם, אך ספורים).

מי כן יפרח? מי שיתאים את עצמו לאירוע, למשל בשיווק ממוקד לקהל אוהדים של אחת הנבחרות (לחלקן יש מועדוני אוהדים פעילים בישראל) ויפיק להם ערבים מיוחדים שהמשחק במרכזם (תפריט מזון ומשקאות מיוחד, מוזיקה ועוד). עוד עשוי להרוויח מי שבנוי לעבודה במשמרת לילה מיוחדת שתקלוט "עכברי מונדיאל" גם בשעות הקטנות של הלילה.

איפה ירוויחו במיוחד? בכל מה שקשור לשדרוג החוויה הביתית, הן האישית (מסך גדול יותר, כורסה נוחה יותר) והן ברמת האירוח (אריזות גדולות של חטיפים, מזון מהיר מוכן, משלוחים וכמובן מבצעים על מארזים גדולים של בירות ומשקאות אלכוהוליים אחרים). למה? כי ההנחה היא ששעות השידור המאוחרות, ביחד עם שדרוג חווית האירוח הביתי (שהשתכללה בחדות בקורונה, ובישראל נמשכה גם בגלל המלחמה) והתמחור הגבוה מאוד של בילוי בפאב, ישאירו חובבי כדורגל רבים בבתים מול המסך, לבדם, עם בני המשפחה או עם קבוצות קטנות של חברים. מה זה אומר? שבחודש הקרוב יתמלאו רחובות הערים בלילות בשליחים של וולט.

אז אחרי כל אלה, אפשר רק להצטער עוד יותר על כך ששוב לא העפלנו לטורניר, על אף הגדלה מגוחכת כמעט למספר הנבחרות שמשתתפות בו הפעם. רק דמיינו הקרנות פומביות של משחקי הנבחרת על מסכי ענק: שמאלני נופל בחיבוק על צוואר חברו מהימין, מתנחל על קפלינסט, מזרחי על אשכנזי, חילוני על דתי, איש על חברו. תודו שזה היה יכול להיות ריפוי מהיר ולא צפוי לפצע המדמם שנפער בבשרנו.

ללא ישראל במונדיאל נצטרך להתנחם בעלייה קטנה יחסית בפעילות המשקית בשל הטורניר, וכמובן בעובדה הברוכה שהמתיחות העיקרית בנגב המערבי עוברת מגבול עזה לזה שבין הקיבוצים אור הנר לברור חיל: הראשון צבוע בתכלת ולבן של ארגנטינה, השני בצהוב וירוק של נבחרת ברזיל.