קראתי שחברות האוטובוסים (פעם קואופרטיבים כמו "אגד" ו-"דן", והיום חברות נוספות) משוועות לנהגים. מה לא ניסו שם? מתנאים טובים למועמדים, דרך מענקים לחותמים על התחייבות לטווח ארוך ועד להבאה של עובדים זרים.
עתה הם בונים על חיילים משוחררים ומבלי להיכנס לעובי הקורה, עלי להודות שאיני בטוח בהצלחה של המהלך: ראשית מפני שלא ברור כמה צעירים יבחרו בקריירה מאחורי ההגה, ושנית מפני שעם כל הכבוד לילדינו, איני יודע עד כמה כדאי לתת לנהג בן 22 עם מעט מאוד ניסיון תעבורתי, לנהוג ברכב ובו עשרות נוסעים.
נרד מהאוטובוס ונגלה שבכל אשר נפנה, חלה נסיגה מטורפת בנכונות של צעירים לעבוד בעבודות שפעם העסיקו בהם סטודנטים וצעירים: שמירה, מלצרות, ניקיון והרשימה עוד ארוכה. בענף המסעדנות למשל, משועים לידיים עובדות. מה זה משוועים? מציעים שכר - שעליו יכלו צעירים רק לחלום פעם - למי שמוכנים לעבוד כמלצרים, עובדי מטבח ושוטפי כלים.
הבעיה, יש לציין, אינה מקומית בלבד: כמעט בכל העולם חווים ירידה במוטיבציה של צעירים בשוק העבודה. הסיבות מגוונות: דמי אבטלה גבוהים, מלגות לסטודנטים ופיקוח על שכר הדירה, בעיקר במדינות המפותחות, הוסיפו לזה מחירי נדל"ן מטורפים, שגורמים לצעירים להישאר לגור בבתי ההורים מה שאומר שהם זקוקים רק לתקציב "בזבוזים" - והנה עוד סיבה שלא לעבוד קשה מדי.
יש גם טענה לפיה מדובר במעין "מרד" בדור ההורים שצבר ממון ורכוש על חשבון תענוגות אישיים. כלומר, אין פה בטלה מתוך עצלות, אלא ניסיון שלא להיות כמו ההורים - ששעבדו לקריירה פנאי וזמן איכות בחיק המשפחה.
זיכרונות מסידני
נעזוב את מחלקת הסיבות (הן כבר נערכו מחקרים ונכתבו ספרים על המאפיינים הייחודיים של הדורות הצעירים, חלקם אפילו טובים ונכונים) ונעבור ממחלקת הסיבות למחלקת ההשלכות, אבל לא לפני שאשתף אתכם מעט ברזומה הפרטי שלי.
גדלתי במשפחה מהמעמד הבינוני בחיפה. אבי היה מסגר ואמי גננת פרטית, כלומר - שניהם עצמאיים. לא היינו עשירים, אבל כלום לא חסר לי בימי ילדותי ונערותי. כאשר מוסיפים לכך את העובדה שאני בן זקונים שגדלתי כמעט כבן יחיד, הרי שממרחק השנים אודה שאפשר שהייתי מעט מפונק... על דבר אחד מעולם לא התפשרו איתי: על עבודה בחופשים.
זה לא שהכריחו אותי לעבוד חלילה, אבל אם רציתי כסף לנסוע עם החבר'ה לאילת, עבדתי עם אבי במשך זמן מה כדי לממן את הנסיעה. נדרשתי למנוי למשחקי הפועל חיפה? צבעתי מחדש את הגן של אמי - וכך הלאה.
החל מכיתה ט' ועד לגיוסי לצבא, התקבע נוהל בחופש הגדול: עבדתי לאורך כל חודש יולי - ובשכר שקיבלתי נהניתי מהחיים במחצית השנייה של החופשה.
עם שחרורי מהצבא טסתי מיד לאוסטרליה (את הכרטיס מימנתי בעזרת חיסכון מבר-המצווה שלי), שם עבדתי במשל קרוב לשמונה חודשים בבניין, והשלמתי שעות באריזת בגדים אצל סוחר "שמטס" יהודי. במבט לאחור אני לא יודע איך החזקתי מעמד: שמונה שעות על הפיגומים ואז עוד כמה שעות במשלוחי בגדים - ועל כל זה גם בילויים, אם כי בעיקר בסופ"ש ו... אפרופו המונדיאל בארה"ב: עוד קמתי בכל יום לפנות בוקר כדי לצפות במשחקים של מונדיאל 1990 (איטליה).
מה עשיתי בכסף? את רובו השקעתי בטיול - בהתחלה באוסטרליה, אחר כך במזרח ולבסוף אף בדרום אמריקה. כשחזרתי לישראל, ניצלתי את העובדה שברזומה שלי היו (נוסף על ציוני בגרות מאוד לא מרשימים) גם ניסיון קרבי ופיקודי, ונרשמתי לקורס מאבטחים. העבודה באבטחה סייעה לי לצלוח את שנות הלימודים, במהלכן גם נישאתי ובאופן מדהים גם רכשנו, אשתי דאז ואני, דירת מגורים של שניים וחצי חדרים.
ביבי צדק
נניח לעבר ונדבר מעט על ההשלכות של ההתנערות הטוטאלית של הצעירים בעולם המערבי מעבודות דחק, אפילו למשך כמה שנים. מאחר שהביקוש לנגרים, שרברבים, בנאים, מסגרים, נהגים, עובדי סיעוד ועוד לא פחת עם השנים, אבל העתודה המקומית הזדקנה, נשטף העולם המערבי בגל של מהגרי עבודה.
באירופה הגיעו המהגרים בעיקר מהקולוניות-לשעבר באסיה ואפריקה - ובשנים של קריסת ברית המועצות וגרורותיה, גם מארצות מזרח אירופה. בארה"ב, אחת המדינות הראשונות בעולם לחוקק חוקי הגירה (באופן פרדוקסלי למדינה של מהגרים), הגיעו בעיקר ממקסיקו וממדינות מרכז ודרום אמריקה ולאוסטרליה הגיעו מהגרי עבודה מסין.
מהגרי עבודה, בהכללה, הם ברובם אנשים טובים: מטרתם היא שיפור תנאי המחיה שלהם. אלה לרוב הדורות הבאים שמתגלים כבעייתיים: הם כבר לא אסירי-תודה כהוריהם, אלא אזרחים - או ליתר דיוק: אזרחים סוג ב' (לפחות בעיני עצמם).
לא ברור עד כמה אירופה תוכל להמשיך ולהתנהל נוכח גלי הגירה שחלקם אינו מנסה להשתלב אלא להיפך: לשמר מאפיינים אתניים-דתיים משל עצמם. מה שבטוח הוא שבישראל, בגלל צרכי הביטחון הייחודיים שלנו, אי אפשר להכיל לאורך זמן אוכלוסייה של מהגרי עבודה לא חוקיים. בעת שהדברים נכתבים כבר נשאבו רבים מבני הדור השני של המהגרים-פליטים לחיי פשע ואלימות. מה יהיה אם יגויסו חלילה לפעילות טרור?
דווקא הפעם בנימין נתניהו היה באמת בין הראשונים לזהות את הסכנה, בלי שום ציניות, ובסופה של עבודת מטה רצינית (במקביל להקמת גדר בגבול מצרים, שער הכניסה הראשי של מסתננים לישראל) הגה תכנית שנועדה לגרש מכאן את מי שניתנים לגרוש, אבל גם לאזרח את היתר.
החלק השני הקים עליו את חבריו בימין, והם שהכריחו אותו לגנוז את התכנית. מה קרה? הילדים שאת מחציתם ביקש לגרש ואת המחצית השנייה לאזרח הפכו לבעיה של המשטרה, עם התאגדות לכנופייה שעלתה לכותרות לאחרונה. אם לא יטופלו כהלכה (ולמען הסר ספק, לא רק באמצעי שיטור!), יהפכו חלקם בקרוב מאוד לבעיה של השב"כ... או אז עלולה להפוך הצרה שלנו לאסון של ממש.
