על חשבון הפנסיה והפיקדונות: כך תציל המדינה את הביטוח הלאומי

אי שם לפני יותר מ-60 שנה, כתב אפרים קישון האלמותי, מה שכונה אז "הומורסקה" בשם: "מעשה במים אחרונים".

הטקסט תיאר משבר מים מתהווה נוכח נטיית הציבור לזלזל בהשלכות האפשרויות הקשות של אי צמצום בצריכת המים - והסתיים במשפט: "אז שלשום נגמרו המים וכולם מתו".

נזכרתי בקישון, האילן הגבוה הזה עם פרסום הדוח החמור של מבקר המדינה על חדלות פירעון צפויה של המוסד לביטוח לאומי, לפי הערכות בשנת 2035 (אללי, בדיוק שנה לפני מועד הזכאות שלי לפנסיה...!). שכן קצת כמו משק המים: מדובר בנושא לא סקסי, אבל מהותי לחיי כל אחד מאתנו, במוקדם או במאוחר.

אחרי שהתגעגענו לקישון, רלוונטי כתמיד גם שנים רבות לאחר לכתו, הבה נתגעגע לנתניהו יבדל"א.

כלומר לא לנרקיסיסט השרלטן שמכהן כראש ממשלת ישראל כבר הרבה יותר מדי זמן, אלא למדינאי הפיקח ושר האוצר המצוין שהיה לפנים, זה שהבין שמדינה ששואפת להתקדם, לא יכולה להרשות לעצמה לייצר עוד ועוד זכאים לקצבאות.

ולא רק כשר אוצר, אלא גם כראש ממשלה שקרא לנו, האזרחים, לעסוק במה שהגדיר כ"החיים עצמם". ובכן, ביטוח לאומי הוא החיים עצמם - והעובדה שאזהרתו החמורה של מבקר המדינה נדחקה לירכתי החדשות, הרבה אחרי נושאים כמו לבנון (הטרידה אותנו כבר לפני 50 שנה, תטריד אותנו גם בעוד 50 שנה), איראן (בסוף יהיה להם נשק גרעיני, על פי פרסומים זרים גם לנו יש) ואפילו הבחירות (יחליפו, אולי, שודדי מיסים מוכרים בחדשים), היא תעודת עניות.

תעודת עניות לתקשורת (הנה, הכיתי על החזה) אבל לא פחות מכך לצרכני התקשורת, מי שמממנים במיסיהם את הביטוח הלאומי מתוך ידיעה שיבוא יום ויהיו לקוחותיו. כלומר - אנחנו.

למה? כי מדינת ישראל מייצרת בכל שנה יותר ויותר נהנים מקצבאות הביטוח הלאומי - ואת החשבון היא תגיש לכולנו, משלמי המיסים - ואולי אף למעלה מכך, תחמוד את הכספים שאנו חוסכים בזיעת אפנו.

אנחנו פוגשים את הביטוח הלאומי, בדרך כלל, כשהוא מפגין אטימות לב נוכח צרכים אמיתיים: משפיל נכים בוועדות רפואיות, מפעיל חוקרים פרטיים שלא לצורך ובעיקר נותן את התחושה שכל דורש קצבה הוא רמאי ונוכל - עד שלא יוכח אחרת.

רק שהמקרים האלה (שלמען הסר ספק אכן מתקיימים במציאות) מספרים רק חלק מהסיפור, שחלקו האחר הוא תעשייה של נוכלות, של מאות אלפי אנשים שנזקקותם-אומנותם.

התעשייה הזאת משתמשת באומללים כדי להעשיר עורכי דין וחברות שמתמחות בתחום, אבל אפילו אלה הם רק קצה הקרחון, כי ממשלת ישראל דואגת להרחיב את מעגל מקבלי הקצבאות.

לא תמיד עובר המימון הפסול דרך הביטוח הלאומי כמובן. יש מספיק דרכים מגוונות כדי לתמוך במטרות כמו מימון מאחזים לא חוקיים או מימון עמותות שמטיפות נגד השירות בצה"ל, אבל הביטוח הלאומי היה ונותר צינור הכסף העיקרי לעידוד סקטורים שלא תורמים - לא להגנת המדינה ולא לכלכלה.

נתניהו בגרסת המקור, כלומר שר האוצר המצוין שהיה, הבין זאת מיד. אחד מהצעדים הברוכים שנקשרו בשמו היה קיצוץ בקצבאות הילדים.

נתניהו צדק: מדינה לא צריכה לממן את גחמת הריבוי הטבעי של אזרחיה, בטח כאשר אלה לא עושים כמעט שום דבר כדי להגן על ילדיהם (לא מתגייסים) או לכלכל אותם (רק מחצית מהגברים עובדים ואפילו הנתון הזה אינו מדויק).

הבעיה היא שנתניהו, ראש הממשלה, עשה הכל כדי להכחיד את מורשתו של נתניהו מהאוצר: הוא לא רק קידש את הפטור משירות, מעמל ומלימודים שיגדילו ביום מן הימים את התוצר, אלא אף תגמל אותו בנדיבות.

נניח לנתניהו, בתקווה שהבוחרים יאמרו בקרוב את דברם - ונשאל: מאיפה יגיע הכסף?

שהרי ברור לכולנו שהממשלה לא יכולה לתת לביטוח הלאומי לקרוס (כן אפילו הממשלה הזאת, שעליה באמת אפשר להאמין כבר כל דבר), עניין שכמוהו כעצירת המדינה מלהתקיים. ולפיכך, מהיכן ישלימו את הכסף שייחסר בקופה?

ניחשתם נכון, משפחת ישראלי - מהאוכל של הילדים שלנו, מהחסכונות שלנו, מהבריאות שלנו, מהביטחון שלנו, מהחינוך של ילדינו. הבהרה: "שלנו" - האנשים שכן עובדים, האנשים שמשלמים מיסים, האנשים שדוחפים את ילדיהם לרכוש השכלה, להתפתח ולהצליח.

כשזה יבוא ממיסים "רגילים", כולנו נסבול, אבל לא ירחק היום שבו יוטלו גם מיסים ייעודיים, שיפגעו במעמד הביניים.

למה הכוונה? מיסים רגילים הם העלאה של מס קיים, כפי שעשתה הממשלה הנוכחית, שהעלתה את מס הערך המוסף מ-17% ל-18% - לכאורה כדי לממן את הוצאות המלחמה, אבל לא פחות חשוב - כדי לממן את השחיתות המובנית בתקציב השלמונים שהעבירה.

מיסים ייעודיים לעומתם, הם כמס המיוחד שזוממים להטיל על בעלי רכב חשמלי, ש"העזו" לגרוע מהכנסות המדינה מהמיסוי הכבד על הדלק. רק שגם זה יאזול מהר מאוד, אם חלילה נמשיך לממן פה הולדת ילדים שהוריהם אינם רוצים או יכולים לכלכל.

מה יהיה הצעד הבא? שליחת יד בחסכונות הציבור. כבר הזהרתי בעבר ואוסיף לצרוח כאן מראש כל טור: החסכונות שלנו לטווח קצר ובינוני - הפיקדונות, קרנות ההשתלמות וקופות הגמל, מתקרבים כבר לטווח האש.

אף אחד אולי לא ישתגע וילאים את הקניין הפרטי (למרות שאם גם הממשלה הבאה תמשיך להישען על זוללי הקצבאות, גם לשם נגיע), אבל מס של (נניח) 10% על קרנות ההשתלמות שלנו... זה כבר בהחלט נמצא בסל הפתרונות של האוצר.

אז האם לרוץ אל המוסדות הפיננסיים כדי לחלץ את הכסף לפני שהמדינה תוכרז רשמית כחדלת-פירעון...? חלילה, לא נרחיק לכת עד כדי כך, אבל בהחלט מומלץ לאדם הזהיר להתחיל ולפזר את הסיכון: קצת בארץ, קצת בחו"ל, קצת באפיק כזה וקצת באחר, כשהכיוון הוא הרחקה של חלק מהכספים אל מחוץ להישג ידה החמדנית של ממשלת ישראל.

"זאב, זאב"? ייתכן מאוד שכן, אבל כשיבוא הזאב האמיתי, כבר יהיה כבר מאוחר מדי, נכון? שהרי אם תימשך פה חגיגת השחיתות - כחוק, דרך הקצבאות המאיימות על יציבות המוסד לביטוח לאומי, או דרך כל מני קומבינות, שנמצאות חלקן בתחום האפור וחלקן כבר פליליות ממש (מי יחקור, משטרת ישראל הקורסת?), עוד נמצא את עצמנו עומדים ברחוב מול שעריהם הנעולים של המוסדות הפיננסיים.

אפוקליפטי? בוודאי. מוגזם? אולי, אבל בפרפראזה על הטסקט המופתי ההוא של אפרים קישון המנוח, יש מישהו שיתקע לידינו, אחרי שלוש השנים האחרונות, שלא נגיע ליום שבו נאמר: "אז ביום חמישי קרס הביטוח הלאומי והמדינה חדלה מלהתקיים"?