נתון אחד שהוצג בכנס "אופק לאקדמיה" הראשון צריך להטריד לא רק את מערכת ההשכלה הגבוהה, אלא גם את שוק העבודה הישראלי כולו: 90% מהסטודנטים שנפצעו במלחמה לא חזרו לאותו מסלול לימודים. חלקם לא שבו ללימודים מאז הפציעה, אחרים פרשו, ויש מי שנאלצו לשנות כיוון לחלוטין.
מאחורי הנתון הזה עומדת מציאות מורכבת בהרבה מהסיפור המוכר על "חזרה לשגרה". עבור פצועות ופצועי צה"ל וכוחות הביטחון, האקדמיה היא לא רק מקום לרכישת ידע או תעודה. היא יכולה להיות הגשר שבין הפציעה לבין חיים עצמאיים, מקצוע, קריירה ותחושת מסוגלות מחודשת. אלא שהגשר הזה, נכון להיום, עדיין מלא חסמים.
כנס "אופק לאקדמיה" הראשון, שהתקיים בבית הלוחם בתל אביב בהובלת ארגון נכי צה"ל, אגף השיקום וצה"ל, נועד להציף בדיוק את הפער הזה: איך מאפשרים לפצועות ופצועי צה"ל לא רק להתחיל ללמוד, אלא גם להישאר באקדמיה, להשלים תואר ולהפוך אותו למקפצה לחיים מקצועיים. בכנס השתתפו יותר מ-150 בעלי תפקידים מכ-50 מוסדות אקדמיים בישראל, ובהם אוניברסיטת רייכמן, אוניברסיטת תל אביב, הקריה האקדמית אונו, מכללת אחווה ומוסדות נוספים. לצד הצגת נתונים, הוצגו גם מענים אפשריים כמו חדרים שקטים, מנטורינג, ליווי אישי, הקלות בתקופת בחינות ותוכניות קליטה ייעודיות לסטודנטים פצועי צה"ל.
מחפשים עבודה חדשה? מאות משרות פתוחות מחכות לכם באתר ג'ובנט מקבוצת וואלה >>
יותר פצועים באקדמיה, יותר חסמים בדרך
לפי נתוני אגף השיקום שהוצגו בכנס, בשנת הלימודים האחרונה למדו יותר מ-2,000 פצועות ופצועי צה"ל במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. מדובר בעלייה של מאות סטודנטים בתוך שלוש שנים וכמעט פי שלושה לעומת תחילת המלחמה. כ-800 מהם הם פצועי מלחמת "חרבות ברזל".
אבל המספרים המעודדים מספרים רק חלק מהתמונה. יותר מ-1,100 מהסטודנטים מתמודדים עם פציעות נפשיות, ולמעלה מ-1,000 מתמודדים עם פציעות פיזיות ואחרות. תחומי הלימוד המובילים בקרבם הם משפטים, מנהל עסקים, כלכלה ומדעי המחשב, כאשר לפי הנתונים שהוצגו, הקריה האקדמית אונו ואוניברסיטת רייכמן הן מהמוסדות שבהם לומדים כיום מספר גבוה במיוחד של פצועות ופצועי צה"ל.
הבעיה המרכזית היא שהכניסה לאקדמיה היא רק תחילת הדרך. פצועים רבים מתמודדים עם טיפולי שיקום, כאבים, פוסט-טראומה, לילות ללא שינה, עומס בירוקרטי, קושי חברתי וחוסר מודעות מצד הסביבה. במצב כזה, מבחן, נוכחות בשיעור או עמידה בלוחות זמנים אינם נראים כמו אצל כל סטודנט אחר.
"ברוב המקרים המגבלה היא שקופה"
נועם קידר, סטודנט למדעי המחשב במכללת ספיר, נפצע לפני מספר שנים במהלך שירותו הצבאי כלוחם בצנחנים. למרות הפציעה, הוא התנדב לשירות גם במהלך מלחמת "חרבות ברזל" ונפצע בשנית. כיום הוא מתמודד עם פגיעה אורתופדית משמעותית.
"המון פצועים מתמודדים עם קשיים שלא תמיד רואים. ברוב המקרים המגבלה היא שקופה. אנחנו מפספסים ימי לימודים בגלל טיפולי שיקום, בין אם הם פיזיים ובין אם הם נפשיים, ולפעמים גם בגלל לילות שלמים בלי שינה וההתמודדות היומיומית עם הפציעה. אלו דברים שלא תמיד רואים מבחוץ, אבל הם משפיעים על כל רגע במהלך הלימודים", הוא מספר.
"אנחנו לא מבקשים טובות"
רונית בראז, בת 25, סטודנטית לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ועובדת באגף מאקרו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתמודדת עם פוסט-טראומה בעקבות מספר אירועים מבצעיים שבהם נפצעה במהלך שירותה, האחרון שבהם במבצע "שומר החומות". מבחינתה, אחד הקשיים הגדולים ביותר הוא לא עצם הלימודים, אלא הצורך להיאבק שוב ושוב על הכרה בצרכים שלה.
"הקושי המרכזי שלי הוא חוסר המודעות, שהופך את האקדמיה ממקום שאני באה אליו כדי ללמוד למקום שבו אני צריכה להילחם כדי שיבינו את הצרכים שלי. לימודים באקדמיה זאת הזדמנות להבין מה מעניין אותנו וגם לרכוש מקצועות עם אפשרויות קידום ושכר מתגמל, שהופך אותנו ליותר עצמאיים ומחזיר לנו הפצועים את תחושת המסוגלות. המסר המרכזי שלי הוא אנחנו לא מבקשים טובות, אנחנו פשוט רוצים שיראו אותנו", היא אומרת.
"בשבילנו זו ההתחלה מחדש"
משה שטרית, בן 28, סטודנט לסיעוד במכללה האקדמית תל אביב-יפו, היה קצין בצנחנים ונפצע במהלך הלחימה ב-7 באוקטובר בקרב באופקים. בהמשך נפצע פעם נוספת במהלך שירות מילואים בלבנון, ובמהלך השיקום התפרצה אצלו פוסט-טראומה.
"הקושי הכי גדול אצלי זה המבחנים שאני נכשל בהם פעם אחר פעם ולא כי אני לא משקיע אלא כי אני נכנס ללחץ ואין לי מענה ייעודי שעוזר לי לעבור אותם. פצוע צה"ל זה לא עוד סתם סטודנט רגיל שרוצה לסיים תואר או להתחיל, בשבילנו זו ההתחלה מחדש, החזרה לחיים ולרכישת מקצוע, והשיקום מהפציעה שלנו. מספיקה לנו הכוונה נכונה של האקדמיה וכלים מתאימים - וזה עבורנו עושה פלאים. זו תחושת הניצחון הכי גדולה שאנחנו יכולים לקבל", הוא אומר.
החסם מתחיל כבר בדרך לתואר
הקושי של פצועי צה"ל באקדמיה אינו מתחיל רק בהרצאה הראשונה או בתקופת הבחינות. עבור רבים, החסם מופיע כבר בדרך פנימה: תנאי קבלה קשיחים, פסיכומטרי, חוסר היכרות עם מסלולי סיוע או היעדר תהליך מותאם שמבין מה עובר על מי שמגיע ללימודים אחרי פציעה משמעותית.
אביב שוחט, בן 32, שנפצע במהלך מבצע "צוק איתן" ומתמודד מאז עם פוסט-טראומה, נמצא כיום בתהליכי קבלה מותאמים לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. הוא מדגיש כי ההתאמות צריכות להתחיל עוד לפני הקבלה לתואר.
"האקדמיה צריכה לנהוג בצורה אחרת עם נכי צה"ל, לבחון אפשרות של מכינה מקדימה ללימודם, יחס כמה שיותר אישי ופריסת הלימודים במידת הצורך. ישנה חשיבות מכרעת לייצר מודעות על האתגרים שיש לנכי צה"ל, בדגש על פוסט טראומתיים, וליצור הנגשה וגמישות בקבלה ללימודים. אני כבר בן 32, ומבחן פסיכומטרי מהווה חסם כניסה עבורי. אני נשוי ואבא, והייתי צריך מוסד אקדמי אחד שייפתח עבורי את הדלת ללימודי עבודה סוציאלית. לשמחתי המכללה האקדמית רופין, היו היחידים שקיבלו אותי בתהליך מיוחד", הוא מספר.
השקעה בעתיד של כולנו
רותם פיליפס, מנהל אגף תעסוקה והשכלה בארגון נכי צה"ל, אומר כי הצלחה של פצועות ופצועי צה"ל באקדמיה תלויה בשיתוף פעולה עמוק בין ארגון נכי צה"ל, מוסדות הלימוד והמל"ג. לדבריו, אחד הפערים שעלו מהשטח הוא שקיימים מתווים ומענים לאנשי מילואים, אך לא תמיד קיימים מענים ייעודיים מספיק לנכי צה"ל.
"אגף התעסוקה וההשכלה בארגון נכי צה"ל פועל לסייע לפצועים והפצועות להתמודד עם חסמים אלה תוך הבנה, שהצלחה במסע הזה תתקיים תוך שיתוף פעולה משמעותי בינינו לבין מוסדות הלימודים והמל"ג במציאת פתרונות יעודיים למענם", הוא אומר. "ההבנה הזו התחדדה לנו ביתר שאת לאחר שפצועות ופצועים רבים ציינו כי העובדה שקיימים מתווים ומענים לאנשי המילואים אבל לא לנכי צה"ל, היא מכשול עבור הפצועים עצמם".
לדבריו, המענה צריך לכלול תוכניות טרום אקדמיה, חשיפה למסלולי לימוד, תמיכה בתהליכי קבלה, וליווי לאורך כל תקופת הלימודים והבחינות. בשנת הלימודים הקרובה צפויה לצאת לדרך תוכנית פיילוט בחמישה מוסדות אקדמיים, שבמסגרתה ייבחר פצוע או פצועת צה"ל שירכזו קבוצת סטודנטים פצועים, לטובת מסגרת חברתית, ליווי וסנגור. בנוסף, בשנת 2027 צפויים להתקיים ירידי לימודים בבתי הלוחם.
בסופו של דבר, הסיפור של פצועי צה"ל באקדמיה גדול בהרבה משאלת ההקלות בבחינות. הוא נוגע לשאלה מה מדינת ישראל עושה ביום שאחרי הפציעה, ואיך היא הופכת את השיקום למסלול שמוביל גם לעצמאות, תעסוקה וקריירה. הנתון שלפיו 90% מהסטודנטים שנפצעו במלחמה לא חזרו לאותו מסלול לימודים הוא לא רק נתון אקדמי. הוא תמרור אזהרה.
אם האקדמיה ושוק העבודה רוצים באמת לקלוט את דור הפצועים של המלחמה, הם יצטרכו להפסיק לראות בהם חריגים בתוך המערכת, ולהתחיל לבנות עבורם מסלול שמבין את המציאות שממנה הם מגיעים. לא כמחווה, לא כטובה, אלא כהשקעה בעתיד שלהם, ובעתיד של המשק הישראלי.