אנחנו עם של פראיירים, שזה קצת מוזר בעבור עם שהדבר שהוא הכי שונא הוא לצאת פראייר, ובכל זאת, אנחנו פראיירים גדולים. למה אני מתנפל עליכם ככה? כי בימים אלה מלאו 15 שנים לאחת המלחמות הצרכניות הכי מוצלחות שהיו כאן - מחאת הקוטג'.
הנה קצת היסטוריה לא רחוקה: זה החל קצת קודם לכן, בתחילת יוני 2011 עם פוסט בפייסבוק שקרא לישראלים להפסיק ולצרוך קוטג' בשל מחירו הגבוה. המהלך צבר תאוצה ובמקביל, לקראת חודש יולי, חברו לאיציק אלרוב וחבריו, שהיעד העיקרי למתקפתם הייתה זהבית כהן, מנכ"לית תנובה דאז, גם צעירים שמחו נגד יוקר המחיה תחת הסיסמה: ב' זה בית - והפכו את שדרות רוטשילד היוקרתיות למאהל.
לצד ההתנחלות בשדרה התקיימו גם הפגנות עם מאות אלפי משתתפים. מנהיגי המאבק היו לגיבורים כמעט בן לילה, פוליטיקאים ניסו לתפוס טרמפ על המאבק אך רובם נדחו - וזמרים ידועי שם עמדו בתור כדי להופיע בחינם בהפגנות הענק.
לדברי מי שהיו אז אנשי סודו של בנימין נתניהו, הדברים הגיעו עד כדי כך שאפילו החלטתו לקבל את התנאים השערורייתיים של חמאס לשחרור גלעד שליט (אוקטובר 2011), הושפעה מרצונו להסיט את תשומת הלב הציבורית מהמחאה שסירבה לדעוך.
עוד קודם לכן, בשיא האירועים, בחודש אוגוסט 2011, הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג (בראשות הפרופ' עמנואל טרכטנברג) שבחודש ספטמבר הגישה לו את מסקנותיה. למרות ההבטחות ליישום מלא, הרי שרק חלק מהמסקנות הפכו לצעדים אופרטיביים, כאשר גם חלקים שיושמו התמוססו עם השנים.
מחיר האימה
לכאורה דעכה המחאה מבלי להותיר חותם משמעותי. למעשה, היא הצליחה לזרוע פחד בליבם של בעלי ההון, בעיקר כאלה הקשורים לשוק המזון. איך יודעים? כי עד לתקופת כהונת בצלאל סמוטריץ' במשרד האוצר, לא נרשמה עלייה במחיר הקוטג'. בכל חזית אחרת, אירועים רדפו אירועים: יוקר המחיה האמיר בהדרגה - וביתר חדות החל מחודש פברואר 2022, בשל התייקרות רבים מחומרי הגלם בשוק המזון (בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה), אבל עד לחודש מאי 2023, איש לא נגע בקוטג', סמל המאבק ההוא, שמחירו נותר יציב במשך קרוב ל-12 שנים.
לא רק הקוטג' הפחיד את הטייקונים בשרשרת המזון: יצרנים, יבואנים וקמעונאים. גם העובדה שפלטפורמה דיגיטלית שיחקה תפקיד חשוב בהיווצרותה של מחאה אזרחית-צרכנית טרדה את מנוחתם.
גם ערוצי התקשורת השונים, שהכנסתם מפרסום צנחה בימי שיא המאבק ואף במערכת הפוליטית הוטרדו לגלות צינור עוקף, א-פוליטי (לפחות בראשיתו. אחר כך, תלוי את מי שואלים - איציק שמולי למשל מכר את נשמתו לפוליטיקה, גם סתיו שפיר עשתה תקופה קצרה במערכת לפני שנפלטה ממנה. דפני ליף, לעומתם, נותרה מחוץ למשחק) שהמידע בו זורם בחופשיות לאזרחים.
אם חלם מישהו שהפחד יניע את הגורמים דלעיל לעשיית הדבר הנכון, הרי שהוא התבדה. השחקנים הגדולים בענף המזון למדו לנמק כל עליית מחיר ולתלות אותה בסיבה ברורה (עלייה בעלות חומרי הגלם, מחירי ההובלה, שינויים בשער המטבע, עליית תשומות ייצור כאנרגיה ועוד), באופן מדהים, ירידה באותם פרמטרים ממש, לא הביאה מעולם לירידה דרמטית במחירים, שבישראל משתנים רק כלפי מעלה.
התקשורת שערוציה חטפו סטירה מהמחאה ההיא, למדה להצניע אייטמים כלכליים-צרכניים ואף המערכת הפוליטית הבינה שהפלטפורמות החדשות הן אפקטיביות מדי מכדי להשאירן לא נגועות - והחלה (בהכללה) להפעיל צבאות של בוטים (פרופילים מזויפים, לאחרונה מופעלים בידי בינה מלאכותית) כדי לקדם רעיונות מסוימים ולחנוק אחרים בעודם באיבם.
משלמים ובוכים
היחיד שלא הפיק את הלקח היה האזרח. למרות מחאת הקוטג', סירבנו להאמין עד כמה חרם צרכנים יכול להיות אפקטיבי - וניסיונות נוספים להחרים מוצרים של יצרן או יבואן יקרן לא תפסו. מכל אלה שרד רק הקוטג' לבדו עד שגם הוא נפל, לפני כשנתיים, חלל במערכה על יוקר המחיה.
הסיבות לכך מגוונות. בשש השנים האחרונות גדל מאוד סל רכישות המזון שלנו. בהתחלה בגלל סגרי הקורונה שהותירו רק את הסופרמרקט פתוח - ואת הארוחה בבית כבילוי המותר העיקרי, אחר כך בשל המלחמה שכפתה עלינו (אם כי ב"פיקים") שבועות ארוכים של ריתוק לבית בשל המצב המיוחד בעורף). הוסיפו לכך את תרבות האירוח ששודרגה מאוד - והנה צמח לנו סל קניות כבד מנשוא.
וזה מוזר, תודו, כי יש תחומים שבהם דווקא למדנו להתמקח. ישראלים רבים טסים לחו"ל בדילים פנטסטיים דרך אפליקציות שימצאו תמיד את כרטיסי הטיסה הזולים ביותר. גם בתחום הביטוח (למשל) למדנו להיות צרכנים נבונים יותר.
לעומת זאת, למרות יישומונים יעילים של השוואת מחירים, הסופרמרקטים עוברים לנו איכשהו מתחת לרדאר, אולי בשל יכולתם לבלבל אותנו עם "מבצעים" (המירכאות במקומן). איכשהו דווקא בסופרמרקט נמצא את עצמנו מגרדים בראש מול המדף ונחשוב משהו כמו: "טוב, אז יקר, מה - לא נקנה?".
אם נדמה למישהו שאני מוציא את עצמי מהכלל הזה, הרי שטעות בידו, או ליתר דיוק, בידי - זו שאחזה בגביע קוטג' סטנדרטי, ראתה במדבקת המחיר 7.20 שקל ו... הכניסה אותו לעגלה. לאמור: אנחנו אולי עם של פראיירים, אבל לפחות בתוך עמי אני יושב.