בית משפט השלום בתל אביב-יפו, הכריע בתביעה כספית משפחתית בסך 788,444 שקל בין דודים לאחיינם, סביב השאלה אם כספים בסך 1,200,000 שקל שהעביר סב המשפחה המנוח לנכדו, חודשיים ספורים לפני מותו ניתנו במתנה או כהלוואה.
את התביעה הגישו שלושת ילדי המנוח, דודיו של מקבל הכסף, באמצעות משרד שלזינגר אלמוגי ושות', כנגד נכד המנוח ואחיינם.
בחודש ינואר 2023, נטלה חברה בשליטת המנוח הלוואת בנק בסך 1,200,000 שקל, הסכום הועבר באותו יום לחשבונו הפרטי של המנוח, ומיד לאחר מכן העביר המנוח סכום זהה לחשבון האחיין. הוצגה גם הקלטת שיחה עם פקידת בנק המאשרת את ההעברה, כשהאחיין נשמע ברקע. המנוח נפטר כחודשיים לאחר מכן, ובצוואתו לא הוזכרה כל הלוואה לאחיין.
הדודים טענו כי מדובר בהלוואה שיש להשיבה לעיזבון אביהם-הסבא, ואילו האחיין טען למתנה, בהסתמך בין היתר על מייל ששלח בזמנו ליועצת המס שלו ובו ציין כי קיבל מתנה מהמנוח.
השופט נדרש להלכת בית המשפט העליון בעניין קטן נ' כהן, לפיה "חזקת מתנה" חלה רק ביחסים המאופיינים בדאגה מתמשכת לרווחת המקבל, כגון הורה-ילד. הוא קבע כי בין המנוח לנתבע לא הוכחו יחסי תלות כאלה, ולכן החזקה אינה חלה, ומשהודה האחיין בקבלת הכסף וטען למתנה, עבר אליו נטל ההוכחה.
כבוד השופט אבי כהן מצא שהאחיין לא הצליח להוכיח כי מדובר במתנה. הוא לא הציג מסמך מהמנוח עצמו התומך במתנה.. בנוסף, מייל יועצת המס נכתב על ידי האחיין בלבד וללא כל אישור מהמנוח. אם לא די בכך אשתו של האחיין לא הוזמנה להעיד לטובתו, למרות שהייתה מעורבת בקבלת הכסף ונמצאה סתירה בטענתו לחוסר יכולת כלכלית מול הכנסות ונכסים משמעותיים שהיו בבעלותו.
גם מסלול הכספים דרך מספר חשבונות באותו יום עורר תהיות. עם זאת, השופט ציין שגם גרסת הדודים לא נתמכה בראיה אובייקטיבית חד-משמעית, והגיע למסקנה של "ספק שקול" לגבי אופי הכספים.
בסיכום פסק הדין נקבע האחיין חויב להחזיר לעזבון המנוח סכום של 788 אלף שקל שניתנו כהלוואה, זאת בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 50,000 שקל. הדודים שתבעו הם חלק מיורשי העיזבון לכן תבעו וקיבלו את חלק היחסי בהלוואה שתוחזר.
עו"ד עודד שלזינגר ממשרד שלזינגר אלמוגי ושות' שייצג את הדודים, מסר בתגובה כי "פסק הדין מעוגן היטב בחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט, והוא גם עושה צדק עם העזבון והזכאים לו.
"בית המשפט קבע כי 'חזקת המתנה' אינה חלה אוטומטית ביחסים בין סב לנכד, אלא יש להוכיח שמקבל המתנה היה תלוי בנותן המתנה שסיפק את צרכיו של מקבל המתנה במשך תקופה, שאם לא כן לא תחול "חזקת המתנה" והנטל להוכיח שמדובר במתנה מוטל במלואו על מקבל המתנה.
"משכשל ההאחיין להציג ראיות אובייקטיביות להרים נטל זה, נפסק כי הספק פועל לחובתו והתביעה התקבלה. חשיבותו והשלכותיו של פסק הדין טמונות בביצור ההגנה על עזבונות מפני טענות בעל-פה. מי שטוען שקיבל כספים במתנה מהנפטר מחויב להציג לכך ראיות מוצקות, כאשר הימנעות צד מהבאת עדים מרכזיים פועלת נגדו".