אין עוד עם על הגלובוס שאוהב לתור אותו כמו הישראלים. לפעמים זה מצחיק על גבול הגרוטסקי: המצב מול איראן מתחמם, נשיא ארה"ב מאיים במלחמה מהגיהינום, האיראנים מבטיחים לירות בתגובה (גם) לעבר ישראל ו... הבה נעבור בשידור חי אל כתבנו בנמל התעופה בן גוריון לשיחה עם ישראלים שחוששים שהטיסה שלהם לחופשה לא תמריא בזמן! תודו שזה הזוי.
למצב הזה יש סיבות רבות שלרוב אנו נוטים לייחס לתחום הנפשי: לדבר על "התאווררות" על הצורך להירגע ועל עוד המון דברים שכבודם במקומם מונח, אבל שלא היו מתאפשרים אלמלא הפן הכלכלי.
מעניין לבחון את יחסי האהבה-שנאה שאנו מנהלים גם עם מדינת ישראל וגם עם העולם הגדול לא דרך ביטחון, שלום עכשיו או אחר כך, "כן-ביבי לא-ביבי", שוויון בנטל, אנטישמיות גואה במדינות שפעם נחשבו לחברות ועוד, אלא דרך השקל שבכיס.
תכף נחזור לאולם הטיסות היוצאות, אבל קודם כל בידוק ביטחוני מהיר בדמות תחושת תסכול גואה דווקא בקרב ישראלים רבים מהזן ש"יכול להרשות לעצמו". אני נחשב ל"מפחיתן", כלומר לא צמחוני, אבל שואף להפחית ככל שניתן בצריכת בשר מטעמי צער בעלי חיים.
לא אכנס עתה לממד הפילוסופי של הדברים, אלא רק אוסיף שעבורי בשר אינו מזון אלא הלך רוח. לכן כשגובר עלי היצר, אני סר לאחת המסעדות האהובות עלי מהעידן הקרניבורי בחיי ונועץ את שיני באנטרקוט מדמם או המבורגר עסיסי.
נתח והפסד
והנה רצה הגורל ובשבת אירחנו זוג חברים שאוכל כמעט רק בשר, כמנהג המצויים בדיאטה קטוגנית ("קיטו"), כך שהחלטתי להגיש רוסטביף. לשם כך קפצתי לקצב לרכוש נתח נאה של סינטה.
אחרי בהייה בוויטרינה, נמצא לי נתח מרהיב במשקל שני ק"ג, מעט יותר ממה שרציתי, אבל הנתח היה כה יפה, עד שלא רציתי לפגוע בשלמותו. המחיר היכה אותי בהלם קל: 215 שקל לקילו, שהם 430 לנתח שבחרתי. כלומר, אני יודע שבשביל חומרי גלם טובים צריך לשלם - וכ"פודי" אני מוכן לרוב לשאת בהוצאה הנוספת - אבל 430 שקל לנתח של שני קילו? אללי...
הסבנו לשולחן, לגמנו יין טוב, אכלנו מהסלטים שרקחתי ומבשרים קרים שהבאנו עמנו מהגיחה הארוכה למדריד והשניים סיפרו לנו על קורותיהם במהלך השבועות שחלפו מאז התראינו בפעם האחרונה.
מדובר בזוג שאוהב לאכול ולשתות - יוצא, מבלה ומשלם, אבל לאחרונה מתלווה לבילוי הזה גם תחושת חמיצות גוברת בשלב החשבון: התחושה היא שחלק מהמסעדנים התייאשו מהתקווה להרחיב את מעגל לקוחותיהם ועברו משיווק לגביית יתר: ניסיון להוציא יותר דווקא מהלקוחות הנאמנים שלהם.
אם זה נשמע כמו שיח של פריבילגים, לא אנסה להדוף את הטענה הזאת על הסף. כן - אנחנו אוהבים לבלות, לאכול ולשתות, ומבינים כמובן שיוקר המחיה לא פוסח גם על המסעדנים. אלא שיש הבדל בעליית מחירים מתונה כתוצאה מהתייקרות תשומות כחומר גלם, שכר עבודה ודמי שכירות, לבין העובדה שברבות מהמסעדות חשבון של אלף שקלים לזוג הוא כבר לא בגדר אירוע חריג.
אטרקציה בסופרמרקט
איך כל זה מתנקז לטרמינל בנתב"ג? פשוט מאוד: אנחנו נוהרים לחו"ל לא רק כדי לראות נופים עוצרי נשימה, ארכיטקטורה קלאסית ומוזיאונים, אלא גם - ואולי אף בעיקר, כדי להרגיש לארג'ים בלי לצאת פראיירים.
מטבע הדברים התמקדתי בתחום הקרוב לליבי, תחום הקולינריה, אבל הדברים תקפים גם לשופינג: בגדים, קוסמטיקה, טואלטיקה ובעצם, כמעט בכל תחום. לא בכדי הפך עידן ה- AIR B&B, זה שהעביר רבים מאתנו מלינה בבתי מלון לשהייה בדירות אירוח, לכזה שבו נוספה על חוויית השופינג שלנו גם קנייה בסופרמרקט.
שיטוט ברחבי סופרמרקט ממוצע באירופה או בצפון-אמריקה, אפילו במדינות שנחשבות יקרות-יחסית, מעורר התפעלות לא רק מהמבחר והמגוון, אלא בעיקר מהמחירים. פעם חזרו מחו"ל עם שוקולד טובלרון ובושם פאקו-רבן, היום יש מי שחוזרים עם טרולי מלא במוצרים מהסופר.
הטור הקודם עסק בתאוות החיים של הישראלים, בעובדה שאנו אוהבים להיות (ולהרגיש!) לארג'ים, ובכן, ביקור כמעט בכל מדינה אפשרית בעולם, הוא חיבור אולטימטיבי בין הרצון להיות לארג'ים - התחושה המועדפת על הישראלים, לבין חוסר הרצון לצאת פראיירים, הדבר שישראלים הכי מתעבים.
בישראל קשה להיות לארג' בלי לצאת פראייר, כי "לצאת פראייר" אין פירושו בהכרח לשלם 250 שקל (יותר מ-70 אירו!) על בקבוק יין במסעדה, אלא לשלם את הסכום הזה עבור יין שאתה יודע שעולה למסעדה 50 שקל. ואפילו אם תוסיף על המחיר הסיטונאי של הבקבוק את העלות היחסית של אחזקת המקום והצוות, תגלה שהמסעדה תצא ברווח סביר גם אם יגבו תמורתו 100 שקלים. מישהו נתקל לאחרונה ביין במחיר שכזה במסעדה בתל-אביב?
אז נכון שאם אתה פודי אמיתי, אין לך ברירה אחרת. אתה מתנחם בעובדה שאין לך חיבה לנדל"ן או לרכבי-אספנות, חושק שיניים, פותח את הארנק וחוזר הביתה ברגשות מעורבים: כן, היה טעים - אבל באיזה מחיר?
אם תרצו, יותר מכל מניע אחר, זה מה שדוחף אזרחי מדינה קטנה ומוקפת אויבים, אבל עם מטבע חזק ושכר ממוצע של כ-4,300 אירו לחודש (כ-15,000 שקל), לצאת לחופשות כל אימת שרק מתאפשר.
מרגוע ואוורור ממבזקי חדשות הם בונוס נהדר, אבל מה שדוחף אותנו לנתב"ג - וממנו לרחבי העולם, הוא בעיקר העובדה שכאשר אנחנו עומדים על השקל החזק שלנו, אנחנו מרגישים גבוהים יותר, הן בסנטימטרים והן במט"ח.