בן ציון גסנר נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב על בגדיו במהלך המלחמה, כמו שאר יהודי העיר יאשי ברומניה. הוא שרד את השואה, עלה לארץ ישראל, התגייס לצבא והתיישב בחיפה עם רעייתו חיה חביבה גוטמן. את הטלאי הוא שמר, ביחד עם מסמכים ותעודות שליוו אותו מרומניה ועד לחיים החדשים שבנה בארץ. היו שם שתי תעודות עבודה מיאשי עם תמונתו, מכתב למפקד החטיבה שבו ביקש חופשה כדי להתכונן לחתונתו, תעודת הנישואין מ-1949, שטר התנאים, הכתובה וההזמנה לחתונה.
לבני הזוג לא היו ילדים. אחרי שהלכו לעולמם ופונתה דירתם בחיפה, הגיעו הפריטים לידיו של אדם שהבין את חשיבותם ושמר עליהם. משם הם התגלגלו לבית המכירות הפומביות "פעמונים", שהחליט להעמיד אותם למכירה.
בית המכירות פנה לעמותת "יד עזר לחבר", שמפעילה את מוזיאון השואה בחיפה ומטפלת בניצולי שואה, מתוך מחשבה שתרצה לרכוש את הפריטים. בעמותה אכן רצו אותם, אבל סירבו להשתתף במכירה הפומבית. מבחינת מנכ"ל העמותה, שמעון סבג, טלאי צהוב שנענד על ידי יהודי בתקופת השואה לא אמור להפוך לפריט אספנות ולהתגלגל לידיים פרטיות.
כפי שפורסם לראשונה בוואלה, ביוני האחרון פנתה העמותה לבית משפט השלום בחיפה וביקשה לעצור את המכירה. השופטת חוה קלמפרר-מרצקי נעתרה לבקשה והוציאה צו מניעה ארעי דחוף. מכירת הטלאי נעצרה, ועל בית המשפט היה להכריע בסוגיה תקדימית: האם אדם שמחזיק בבעלותו חפץ שנושא עליו את עקבות השואה יכול למכור אותו למי שירצה, או שיש חפצים שהמשמעות ההיסטורית שלהם גוברת, לפחות במידה מסוימת, על זכות הקניין.
היום ניתנה ההכרעה. קלמפרר-מרצקי קבעה שיש חפצים שהם "'יותר' מהחומר שממנו הם עשויים", לא בגלל שהם נדירים או שווים הרבה כסף, אלא מפני שהם נושאים איתם עקבה ממשית של אדם, מקום או אירוע.
היא מכנה אותם "חפצים נושאי עיקבה", ומבדילה בין חפץ שמייצג תקופה לבין כזה שהיה חלק ממשי מחייו של אדם או מאירוע היסטורי. כדי להסביר את ההבדל היא מביאה דוגמה מ-7 באוקטובר. דגל ישראל הוא חפץ נפוץ, אבל דגל שהתנוסס מעל בית בקיבוץ נחל עוז שנפגע ב-7 באוקטובר נושא משמעות שלא קיימת בדגל אחר שנראה בדיוק כמוהו. לא מפני שהוא נדיר, אלא מפני שזה הדגל שהיה שם.
"לא יכול להיות ספק כי הטלאי הצהוב נשוא הליך זה הוא שריד חומרי של רדיפה או חפץ נושא עיקבה", קבעה. גסנר ענד אותו לאורך זמן בזמן שנרדף ברומניה, ולכן הוא לא עוד טלאי צהוב, אלא חפץ שהיה חלק מהאירוע עצמו ונושא איתו את הסיפור של האדם שענד אותו. הוא קשור גם לגורלה של יהדות רומניה ולמה שמוגדר בפסק הדין כ"אירוע הקשה ביותר בתולדות העם היהודי".
אחת הסוגיות שהעלה בא כוח בית המכירות היתה שהטלאי לא ייחודי, ושביד ושם נמצאים טלאים דומים. בית המשפט לא קיבל את העמדה הזאת. "הטלאי הצהוב נשוא הליך זה אינו 'טלאי צהוב' במובן הקטגוריאלי בלבד", כתבה השופטת. "הוא הטלאי המסוים שנענד על ידי אדם מסוים בזמן מסוים". כלומר, העובדה שיש עוד טלאים צהובים לא מפחיתה מהחשיבות של הטלאי הזה.
גם האפשרות להסתפק בצילום שלו נדחתה. צילום יכול לשמר את המראה של הטלאי ואת המידע שאפשר להפיק ממנו, אבל לא את הקשר הפיזי וההיסטורי בינו לבין האדם שענד אותו. כדוגמה מביאה קלמפרר-מרצקי את ערימת המזוודות באושוויץ, שאי אפשר להחליף בצילום שלה. הערך נמצא במזוודות עצמן, שהיו שם, ולא רק בדרך שבה הן נראות.
לדיון בבית המשפט הגיעו עשרות ניצולי שואה, שהסבירו, כל אחד בדרכו, "איזו חשיבות עצומה היה ויש לטלאי הצהוב עבור כל אחד מהם ועבור האתוס היהודי בנוגע להנצחת השואה", ואת החשיבות הציבורית וההיסטורית שיש לו גם היום.
במהלך ההליך התברר גם שבניגוד לעמדה שהוצגה בתחילה, שלפיה הטלאי שייך לצד שלישי, בעל בית המכירות הודה בדיון שהוא בבעלותו ושהדברים שמסר קודם לכן בעניין לא היו נכונים. הוא הסביר שדווקא מסחר בפריטי שואה יכול לעזור לשמור עליהם, ואף הציע שהטלאי יימכר רק למשפחות של ניצולי שואה או לגופים ציבוריים שעוסקים בהנצחת השואה.
בית המשפט הלך רחוק יותר. "לא יעלה על הדעת שחפץ זה יתגלגל לידיים פרטיות תוך סיכון שעקבותיו יאבדו", קבעה השופטת. מכירה לאספן פרטי, בישראל או בחו"ל, עלולה לגרום לכך שהטלאי ייעלם מהעין הציבורית או שבשלב כלשהו ייעשה בו שימוש פסול.
עם זאת, הטלאי לא נלקח מבעליו וגם הזכות למכור אותו ולקבל תמורה לא נשללה. במקום זאת, הוטלה הגבלה משמעותית על המכירה. היא תתקיים בפיקוח בית המשפט, ורק בעלי תפקיד במוזיאונים בישראל שעוסקים בשימור זכר השואה ובהנצחתה יוכלו להשתתף בה. עד 15 בנובמבר נדרש בעל בית המכירות להודיע מתי הוא מבקש לקיים את המכירה, ואז יינתנו הנחיות לגבי הדרך שבה תתבצע.