אם תקציב החינוך כל כך גבוה, איך זה שמערכת החינוך לא מתפקדת?

בדרך כלל, כאשר אנו נתקלים בשירות חסר שניתן לאזרחים, אנחנו ממהרים לייחס זאת לחוסר בתקציב. המהדרין מוסיפים גם: "פה זה לא שווייץ", ללמדנו שהמיסים שלנו, שאמורים לקנות לנו תשתיות, בריאות, רווחה וחינוך, נועדו קודם כל לממן את ביטחוננו.

אפשר להתווכח עד כמה זה נכון, אבל נדמה שלפחות משרד אחד צריך להוציא מהכלל הזה, משרד החינוך, המתוקצב ביותר בין המשרדים האזרחיים.

לפני שנכנסים לעובי תקציב החינוך, חובה לציין כי בשל ריבוי טבעי גבוה, האוכלוסייה בישראל היא צעירה - כלומר, יש יותר צרכני-חינוך בישראל מאשר בכל מדינת OECD אחרת.

מכאן נובע שגם תקציב חינוך גבוה יחסית נפרט להשקעה שהיא אולי לא מספקת בכל ילד. ועדיין, גם אחרי שמוסיפים את הנתון הזה לחשבון, חובה להזכיר שלמעט מערכת הביטחון (וגם זה, רק בגלל מצב במלחמה המתמשך), משרד החינוך הוא בעל התקציב הגבוה ביותר מבין כל משרדי הממשלה, כמעט 100 מיליארד שקל.

הנה עוד הנחת יסוד: התוצר הסופי של אותו סכום עתק שנשפך על גלגלי המערכת הקיימת, הוא ירוד. אלה לא דברים בעלמא או התנסות סובייקטיבית מול בוגרי תיכון, אלא עובדה מצערת: במבחנים ההשוואתיים שנועדו לבחון את ידיעות התלמידים, נמצאת ישראל בתחתית - ומה שמדאיג אף יותר: הכיוון הוא למטה.

אז איך התקציב הכי גבוה בישראל מספיק בקושי כדי לקנות מוצר ירוד כמו החינוך בישראל? הנה כמה כיווני חשיבה.

מערכת ריכוזיות או מבוזרת מדי? האחראי על החינוך בישראל הוא משרד החינוך, המעסיק העיקרי של המורים, אבל מי שאחראי על התפעול של מערכת החינוך הוא השלטון המקומי.

השלטון המקומי אחראי גם על פרויקטים מיוחדים של העשרה, כלומר - יש לו השפעה מסוימת על המערכת (משום כך נוהגים ראשי ערים להתפאר בהישגי מערכת החינוך בעריהם), אך הוא לא יכול לקבוע מדיניות חינוכית.

מי שעוד מוגבלים ביוזמות שאפשר להוביל הם המנהלים. לו הייתה ניתנת להם גמישות בהעסקת מורים לפי צרכיהם, הייתה מתעוררת ביניהם תחרות. מקובל להניח שמערכת שוויונית יותר היא מערכת בריאה יותר, אבל במקרה של מערכת החינוך הישראלית, השוויון הזה עולה לנו ברמה נמוכה אחידה-לכאורה.

למה "לכאורה"? כי כבר למדנו שאי אפשר לדכא יוזמות מקומיות. במקומות שלהורים יש הן את המודעות והן את האמצעים, מתקיים חינוך משלים, גם אם לא מוסדר.

הפער בין המערכת הבסיסית למושלמת ניכר בעיקר בתחומים מסוימים, אבל העיקרי ביניהם הוא אנגלית. בוגר בית ספר תיכון ברמה של ארבע או חמש יחידות אנגלית בישראל, אינו מסוגל לקרוא טקסטים באנגלית ואינו מסוגל לנהל שיחה ברמה טובה.

במילים אחרות: הורה שרוצה שהילד שלו יידע אנגלית ברמה מספקת ללימודים גבוהים, צריך להשקיע במסגרות פרטיות.

המדהים הוא שהאפשרויות מוגבלות בעיקר עבור מי שרוצים לקדם לימודי העשרה משלימים או אפילו רק לשפר את רמתם של המורים במקצעות ה"רגילים".

כשרוצים להחסיר תכנים, כמו למשל בחינוך החרדי העצמאי, תמיד ימצא תקציב מיוחד, למרות שבוגרי המערכת ההיא לא יוכלו להשתלב בשוק העבודה אלא בתפקידים של חוטבי עצים ושואבי מים.

הסתובבנו מספיק סביב הפיל בחדר, עכשיו נמשוך בזנבו בעדינות, בכל זאת מדובר באגודה עות'מנית שנוסדה ב-1903, הארגון המקצועי הוותיק ביותר בארץ ישראל.

במלאת לה כ-123 שנים, אפשר לקבוע שהישגה העיקרי של הסתדרות המורים בישראל הוא בעצם הישרדותה המרשימה. באשר לתרומתה למערכת החינוך? ובכן, היא בעיקר בשמירה על בינוניותה של המערכת.

רף כניסה נמוך ללימודי הוראה, תגמול על פי ותק ולא על פי הישגים ובעיקר מניעת גמישות ניהולית - מרמת השר או השרה הממונים ועד למנהלי בתי הספר, לא רק משמרים רמה נמוכה בין מורי ישראל, אלא כמעט מעודדים אותה.

אחת לכמה זמן משביתים ארגוני המורים (ההסתדרות היא הגדולה שבהם) את הלימודים בבתי הספר. מקובל לחשוב שזה על שכר, אלא שגם אחרי שהסתדרות המורים דואגת להבהיר לכל שר חינוך ואוצר מי נמצא עם היד על מנעול שערי בתי הספר (כלומר, השביתה היא קודם כל על מעמדו של הארגון שהכריז עליה), מתקבלת בתחום השכר תמונה עגומה.

שכר הייסוד של מורה בישראל הוא רק כשני-שלישים מזה של מקבילו במתקדמות שבמדינות המערב. השכר הזה דוחק מועמדים טובים להוראה מחוץ למערכת. מי ממלא את השורות? כוח אדם שאין לו אפשרויות אחרות.

אין באמור לעיל בכדי להתגולל על כלל מורי ישראל. יש בקרבם בעלי יכולות שעוסקים במלאכתם הקשה תמורת שכר שאינו גבוה מספיק, מתוך תחושת שליחות. לכן אפשר להיות בטוחים שהמצב הירוד של המערכת חורה להם אף יותר.

אלה הם רק חלק מקשיי-כשלי המערכת, אבל יש עוד גורם שממנו אי אפשר להסיר את האחריות והוא ההורים. כי עם כל הכבוד לתחלואיה הרבים של מערכת החינוך הישראלית, חינוך הוא לעולם אינו דבר שנקנה רק בכסף.

חינוך על ידי דוגמה אישית, חינוך למתן כבוד למורים בבית ספר, חינוך (על אף האמור בסעיף הקודם!) להטלת ספק, לחקר עצמאי מעבר לזה שנדרש ללימוד בבית הספר ועוד - כל אלה הם יסודות שדורשים אמנם השקעה, אך אינם עולים כסף.

הקלישאה לפיה "החינוך מתחיל בבית" היא נכונה מאין כמוה, בפרט כאשר מערכת החינוך החיצונית זקוקה מאוד לחיזוקים מבית.

אולי עוד יקרה הנס ויימצאו לנו שרי אוצר וחינוך שלא יירתעו מהשבתה לצרכי הבראה של המערכת, אולי עוד יבוא היום ומערכת החינוך תוכל להתחרות בשוק הפרטי על שירותיהם של אנשים טובים, אבל עד שזה יקרה - ואולי גם לאחר מכן, חייב כל הורה לשאול את עצמו מה הוא שם בילקוט שילדיו מטלטלים איתם לבית הספר.

הכוונה אינה בהכרח לעפרונות, מחדד, מחק וכריך... אלא לגישה בריאה לאנשים אחרים, לסמכות הורית ולסמכות המורים, לראש פתוח ונכון ללמוד, נימוס אלמנטרי ועוד מצרכים שנראים לנו כמעט מובנים מאליהם.

מובנים מאליהם עד כדי כך שאנחנו שוכחים לעיתים לבדוק שהם ארוזים בתיק לבית הספר, זה שבו וידאנו כבר פעמיים שלא שכחנו לשים גם פרי, שמא לא יהיה די בכריך.