בשנות ה-90, כשישראל האיצה במימון אמריקני את פיתוח טיל החץ בתעשייה האווירית ליירוט טילים בליסטיים, האירופים הביטו במאמץ הכלכלי טכנולוגי הזה באדישות. ברית המועצות התפרקה, המלחמה הקרה תמה, והאירופים העבירו את התקציבים הביטחוניים לחינוך, תשתיות, בריאות ותרבות. אם יקרה משהו, ארה"ב כבר תגן עליה.
החתימה הרשמית שנערכה הבוקר בתל אביב על עסקת "מגן אכילס" בהיקף של כ-3.5 מיליארד יורו אינה רק הישג מסחרי ומדיני למשרד הביטחון, לרפאל ולתעשייה האווירית, אלא החותמת הסופית על שינוי טקטוני במפת הרכש הביטחוני של אירופה. היבשת שבה נולד משל הצרצר והנמלה במשלי איזופוס לא הפנימה את המסר. כשהאיומים הישנים חזרו, אם מצאו את עצמם עם תעשייה ביטחונית מנוונת ועם שותף אמריקני קפריזי, שדרש מהם להתחיל להשקיע שוב בביטחון, והודיע שאין מה להישען עליו.
מאז 2021, בתוך פחות מחמש שנים, היבשת שחיה במשך עשורים תחת אשליית "דיבידנד השלום" גילתה שהשמיים שלה חשופים לחלוטין, והתוצאה היא צבר עסקאות הגנה אווירית ישראליות במדינות האיחוד האירופי שחצה רף כמעט דמיוני של 15 מיליארד דולר.
מפת הרכש האירופית מציגה תלות הולכת וגוברת בטכנולוגיה הישראלית. בראש הרשימה ניצבת גרמניה, שחתמה על עסקת הייצוא הביטחוני הגדולה בתולדות המדינה לרכישת מערכת "חץ 3" בכ-3.6 מיליארד דולר ב-2023, ובסוף 2025 אישר הבונדסטאג עסקת הרחבה נוספת בכ-3.1 מיליארד דולר. בכך הפכה גרמניה ללקוחה של כ-6.7 מיליארד דולר, כשהמערכת הישראלית מהווה את עמוד השדרה של יוזמת ההגנה השמימית האירופית.
לצדה נרשמו עסקאות ענק נוספות: רומניה הצטיידה במערכות "ספיידר" לטווח קצר ובינוני בכ-2.3 מיליארד דולר, צ'כיה וסלובקיה רכשו מערכות "ספיידר" ו-"ברק MX" ביותר מ-1.2 מיליארד דולר במצטבר כדי להחליף מערכות נ"מ סובייטיות ישנות, פינלנד רכשה את "קלע דוד" בכ-345 מיליון דולר מיד עם הצטרפותה לנאט"ו, וקפריסין הצטיידה במערכות "ברק MX" במאות מיליוני אירו.
הגורם המרכזי מאחורי מסע הרכש המואץ הוא הפלישה הרוסית לאוקראינה, שהוכיחה כי שדה הקרב המודרני נשען על שילוב קטלני של טילים בליסטיים, טילי שיוט ונחילי כטב"מים מתאבדים. מדינות אירופה גילו כי התעשיות המקומיות והאמריקאיות סובלות מצווארי בקבוק חמורים ומזמני אספקה שנמתחים על פני שנים רבות.
מול הפער הזה הציגו התעשיות הביטחוניות בישראל יתרון כפול ומכריע: גמישות תעשייתית עם זמני אספקה קצרים יחסית, מחירים זולים יותר ובעיקר רקורד מבצעי חסר תקדים. היירוטים המוצלחים של מערכות החץ, קלע דוד וברק מול מתקפות טילים וכטב"מים מאיראן מורכבות הוכיחו למקבלי ההחלטות באירופה שמדובר במערכות שנבחנו באש בזמן אמת, יתרון ששום מתחרה בעולם אינו יכול להציג, ומצדיק חתימה על עסקאות גם במחיר של ביקורת פוליטית על רקע מספר ההרוגים והפצועים הרב בקרב אזרחים פלסטינים בעזה.
עבור המשק הישראלי, גל העסקאות הזה מהווה מנוע צמיחה אדיר. הזרמת עשרות מיליארדי שקלים לחברות הממשלתיות והפרטיות מקפיצה את צבר ההזמנות לשיאי כל הזמנים, מובילה להרחבה מהירה של קווי הייצור בישראל, ומייצרת אלפי משרות איכותיות למהנדסים ולעובדי תעשייה. התעשייה האווירית, רפאל, אלביט והחברה הממשלתית תומר המייצרת מנועים לרבים מהטילים הישראלים, קלטו בשנים האחרונות אלפי עובדים חדשים.
מעבר לכך, הרווחיות החריגה של עסקאות היצוא הללו מתעלת תקציבי עתק ישירות למחקר ופיתוח, מה שמבטיח מימון מתמשך לשכבות ההגנה של הדור הבא, ובראשן מערכות הלייזר ומיירטי העתיד שישמרו על היתרון הטכנולוגי והביטחוני של ישראל. גרמניה נחשבת ללקוחה פוטנציאלית לחץ-4, שיחליף את החץ-2 ביירוט טילים בליסטיים באטמוספירה, למרות המאמץ הצרפתי לדחוף לתפקיד מיירטים צרפתיים, שבאוקראינה התגלו כיעילים פחות ממערכת הפטריוט האמריקנית.
הקושי של האמריקנים לייצר מספיק מיירטי פטריוט עבור צבא ארה"ב ובעלות בריתה, מאמץ להגדיל את הקצב מ-600 ל-2,000 מיירטים בשנה מתנהל באיטיות ולא יספיק במקרה של מלחמה עם סין, מביא לאיחורים באספקת המערכת ללקוחות חדשים. שווייץ, למשל, לא תקבל אספקה ב-2029 ל-2033, וכעת מחפשת אלטרנטיבה, אם כי אילוצים פוליטיים יובילו אותה לרכישת המערכת הצרפתית, בהיעדר אומץ ועצמאות כמו שהפגינה פינלנד ברכישת קלע דוד הישראלית.
הסכנה העיקרית לשליטה הישראלית בתחום היא התעשיות האוקראיניות שמפתחות כעת מיירטים זולים וזמינים כתחליף לפטריוט. אלה טרם נוסו, אך לאוקראינים יש יכולת בתחום הטילאות, הם הציגו טיל בליסטי לטווח של 300 ק"מ, ואם יצליחו לפתח מיירטי מבצעי יעיל, הוא יפגוש את המערכות הישראליות במכרזים, עם הרבה רצון טוב לסייע לאוקראינים.