מיליון שקל לילד: פראיירים לא מתים, הם רק מממנים את הילדים של השכנים

כמה עולה להיות הורה בישראל? השאלה היא אולי פשוטה, אבל התשובה מורכבת, שכן כל מספר זוכה: להוליד וללדת אפשר בחינם - והן גם אם לא תשקיע שקל בילדיך, הרי שבמדינת רווחה יימצאו להם רוב ה"ממים" שהגה ז'בוטינסקי: מזון, מלבוש, מעון, מורה ומרפא - אם לא כולם.

גם אם נביט בציבור הנורמטיבי, זה שרווחת ילדיו תמיד לנגד עיניו, נתקשה לענות על השאלה שהצגתי: עגלת תינוק אפשר לקבל בהשאלה מקרוב משפחה שילדיו בגרו - ואפשר לרכוש את הדגם החדיש ביותר של המותג הנחשב ביותר, עניין של אלפים רבים של שקלים. וכך הלאה: בגדים, צעצועים, ספרים, חוגים במתנ"ס, מורים פרטיים, רכב משלהם, שכר לימוד באוניברסיטה, סיוע ברכישת דירה... כי ילדים, תודה לאל, הם מתנה לכל החיים - ואם בתך דרשה חוג בלט כשהייתה בת שלוש, הרי שבגיל 30 היא מצפה שתסייע לה ברכישת דירה...

ההוצאות בגין ילדים עולות עם השנים. אם בגיל עשרים ומשהו, עת הפכת לראשונה להורה, נדהמת מהמחירים של חיתולים חד-פעמיים ותחליף חלב-אם, הרי שלא תאמינו כמה עולים שיעורים פרטיים במתמטיקה ואנגלית, כמה עולה שיעור נהיגה בימינו, כמה עולה קורס הכנה למבחן הפסיכומטרי, כמה עולה סמסטר באקדמיה. רוצה לומר: ילדים קטנים-הוצאות קטנות, ילדים גדולים-הוצאות גדולות.
הנה חישוב שאני מפציר בכם שלא לערוך, קל וחומר - לא להראות לילדיכם הגדולים, אם אתם מצפים יום אחד לנכדים: כמה עולה להביא ילד לבגרות.

מהי בגרות? על כך אפשר להתווכח, אבל בואו נניח לרגע שמדובר בגיל 25, עת יסיים את התואר הראשון באוניברסיטה ויוכל לעבוד עבודה ששכר מלא בצידה (ולא עבודות דחק סטודנטיאליות). כמה יעלו לכם חיתולים, מזון, צעצועים, בגדים, חוגים, חופשות משפחתיות - וכך הלאה, עד שהיינגלע או המיידלע יבואו הביתה עם דיפלומה? כאמור, אל תתחילו אפילו לחשב, כי בין אם תכניסו לחישוב "רק" חוג אחד לילד או תכללו בו גם ג'ודו, כדורסל, תופים וצופים - תגיעו בסוף לסכום בן שבע ספרות למשפחה. כן, מיליונים - נשבע לכם שאני לא מגזים.

הרעיון אינו לרפות את ידיכם או כל איבר מאיברי גופכם, שכן אני הראשון להסכים שילדים ומשפחה הם טעם החיים! ועדיין, מדובר בהחלטה שיש לה גם השלכות כלכליות משנות חיים.

אפרופו אלה, יש לא מעטים, בעיקר בקרב הציבור החילוני, שהחליטו שלא להביא ילדים לעולם. הנימוק הכלכלי הוא לרוב לא הראשון שלהם בבואם להסביר את ההחלטה, שהיא עדיין חריגה בנוף האנושי (בוודאי בישראל. חריגה, אבל כבר לא נדירה). רק שאם תלחצו קצת, יודו חלקם שבין השיקולים נכנס גם הפחד לפגוע ברמת החיים שהתרגלו אליה כאל-הורים.

בחום האנושי הישראלי, זה שלפעמים גובל בגסות, הם מגלים (ובעיקר מגלות) שהציבור, בהכללה, פולש בקלות אל תחום הפרט שלהם, שלא לומר אל הרחם - כמעט לכל אחד יש מה לומר על ההחלטה שלא להתרבות.

מי שסופגים פחות ביקורת הם מי שנמצאים בקצה השני של הסקאלה: אלה שמתרבים בלי לחשוב על המחיר. מצד אחד, זכותם - הן לא היינו רוצים לחיות במדינה שמגבילה את הילודה. מה גם שיש בריבוי טבעי חיובי אפילו היגיון חברתי (ראו מה קורה לאירופה המזדקנת אחרי שנים של אופנת ילד אחד למשפחה). מצד שני, בריבוי טבעי גבוה יש משהו אנוכי.

תכף ננסה להסביר מה אנוכי בעיניי, אבל קודם כל משהו על היחס של המדינה לתופעה. מדינת ישראל מביטה בעין יפה על ריבוי טבעי גבוה: מענקי ילודה, קצבאות ילדים, הקלות במס... אפילו השפה גויסה למען הפוריות, עת משפחות שנקראו פעם: "מרובות ילדים", נקראות היום: "ברוכות ילדים".

הנדיבות של המדינה מכריחה אותי להיות הקטגור ולומר: נמאס לי. נמאס לי, שתכננתי (עד כמה שניתן) את הילודה במשפחתי, כדי שאוכל לכלכל את ילדיי, לממן את ילדיהם של מי שלא מצמצו אפילו כדי לחשוב מהיכן יוכלו לספק את צרכי משפחתם - ופשוט בנו על פראיירים כמוני.

רגע, יאמר הסוציאליסט שבתוכי, הן יש כאן משום ערבות הדדית, הלא כן? ובכן, על כך אענה לו שערבות הדדית היא הבסיס הנפלא של כל חברת אדם, אבל היא מיועדת למקרים שבהם נבצר ממישהו לפרנס את משפחתו - ולא למדינה שבה יש קבוצה בת מאות אלפים שהחליטו שמחובתי לממן את הריבוי הטבעי שלהם. מה גם שאם כבר מדברים על ערבות הדדית, אני לא זוכר שראיתי רבים מהם לצדי בעת שלבשתי מדים, שמרתי, התאמנתי, שכבתי במארבים ופתחתי צירים.

זאת ואף זאת: מי שמתרבים ללא שום תכנון אחראי, משיתים עלי לא רק עול כלכלי, אלא גם פוגעים בשלמות משפחתי. הכיצד? ובכן - הדור שלי עוד הצליח להכיל את צרכיו "המיוחדים" של ציבור שחרט "פרו ורבו" על דגלו, אבל מצפה ממני להחזיק את המקל. מה יעשו ילדיי, שיצטרכו - במקביל לדאגה לרווחת ילדיהם-נכדיי - לכלכל ולהזין מספר כפול של ילדים לא שלהם? הם עלולים לוותר על החיים במקום הזה, על המדינה שמעודדת ציבור שלם, שהחליט ששמורה לו הפריבילגיה להתרבות, לחיות על חשבון האחרים, שאנוסים להקיץ מדי בוקר לעמל יומם.

אנו מצויים ערב יום הכיפורים, זמן סליחות. לכן אתפלל לאל הטוב והמיטיב שימצא דרך לסלוח לאלה שנושאים את שמו לשווא כדי לחיות על חשבוני, כי אני, חוטא שכמוני, פשוט כבר לא מסוגל.