הנה אחד מהשיעורים הראשונים מהאוניברסיטה של החיים: אנשים צעירים לא מאמינים שיבוא היום ויזדקנו. כלומר, הם מסוגלים לפענח את הסטטיסטיקה שמנבאת לכל אחד מאיתנו (בממוצע) יותר מ-80 שנות חיים, אבל הם אינם מסוגלים להבין את המשמעויות.
יש משמעויות שלא ניתן להסביר, כמו איך זה לקום בבוקר ו"להרגיש" את הגב, או איך גרם מדרגות, שפעם ניתרת בו בקלות בקצב של שתי מדרגות לכל פסיעה, הופך למשהו שצריך להחזיק היטב במעקה שלו בכדי לטפס בו אט אט.
בכוונה בחרתי בדוגמאות קלות, כאלה שמוכרות לכל קורא שעבר כבר את גיל 50, לא כל שכן אם עבר כבר את ה-70 ואולי כבר הבין שההלצה-קללה מלפני כמה עשורים: "שיהיה לך כסף לתרופות", הפכה לברכה, בגיל שבו אין מצב (כמעט, יש יחידי סגולה) שבו לא נזקקים למשהו שיסדיר את לחץ הדם, נניח.
אל תכנסו לדיכאון, חברים: זו דרכו של עולם וצריך לזכור תמיד שהאלטרנטיבה לזיקנה היא למות בגיל צעיר. אם כך, למה אני מבלבל לכם את המוח, ערב סוכות, עם כל מני חישובי קיצין?
כי לפחות על פי הסטטיסטיקה, יש לנו בערך 17 שנים ומעלה שבהם נצטרך להתקיים, רצוי בכבוד, מבלי לעבוד. ידמיין כל קורא צעיר את חייו, עם כל הוצאות המחיה, בגיל שבו לא נכנסת משכורת לבנק בכל חודש...
נכון שחלק מההוצאות פוחתות עם השנים, אבל גם אם עוזבים את התרופות שהוזכרו לעיל ומתמקדים בהנאות, מגלים שגם טיול בר-מצווה עם הנכדים, למשל, עולה המון כסף, שלא לדבר על פרישה לדיור-מוגן, כזה של ה"ביוקר", שמזכיר יותר מלון פאר מאשר מה שנהגנו פעם לכנות בשם: "בית אבות".
אנשים צעירים מטבעם לא מסוגלים לתפוס את המשמעויות של אותן - בואו נישאר אופטימיים - לפחות 20 שנה, שבהן נצטרך לחיות לא רק עם גב כפוף מעט ורגליים שמסרבות להתרוצץ כבעבר, אלא גם להתקיים עם מה שחסכנו לפנסיה.
משום כך המדינה, בצדק מוחלט ובשבתה לא רק כמבוגר האחראי, אלא גם כמי שיודעת שהיא חייבת לטפל במצב, בטרם יתמלאו הרחובות בחסרי ישע רעבים, כפתה על כל שכיר (דרך המעסיק) חובת הפרשה לקרן פנסיה. בהמשך הורחבה החובה הזאת גם לעצמאיים.
המשמעות: אי שם במהלך העשור השביעי לחיינו, עת נצא ממעגל העבודה, נוכל להתקיים בכבוד, אפילו אם לא תמיד בעושר - לא רק מקצבת הזיקנה הזעומה של הביטוח הלאומי, אלא גם מחיסכון פנסיוני שיעמוד לרשותנו ביום שבו נפסיק לייצר הכנסה.
נכון שמדובר גם באחריות אישית של כל חוסך-לפנסיה, אבל כבר אמרנו - אנשים צעירים מתקשים לדמיין את משמעויותיו של הגיל השלישי - תנו לבני עשרים ומשהו עוד 500 שקל לחודש - והם "ישרפו" אותם על הנאות החיים (בצדק מנקודת מבטם). לכן נבהיר שגם הטור הזה שיש לו בעיות עם סמכות בכלל ועם מוסדות המדינה בפרט, מריע למדינה שהחליטה להיות מבוגר אחראי.
כלכלת בחירות
והנה, רק בשבוע שעבר, המליצה המועצה הלאומית לכלכלה, בראשות פרופ' אבי שמחון, יועצו ומקורבו של בנימין נתניהו, לצמצם את ההפרשה לפנסיה (לחוסכים מתחת לגיל 40), שזה, תודו, קצת מוזר.
למה זה מוזר? כי אם כבר צריך לעשות משהו עם ההפרשה החודשית לפנסיה הרי זה להגדיל אותה: אנחנו חיים יותר שנים וחיסכון שפעם נדרש (סטטיסטית) לשרת אותנו במשך כעשור, צריך להספיק לשניים, בעידן שבו 90 הוא ה-70 החדש...
אנחנו חיים יותר, למרבה הצער לא תמיד באיכות חיים טובה, מה שאומר יותר כוח עזר סיעודי בתשלום ועוד צרות-הוצאות שהעתיד עלול לזמן לפתחנו.
אז כל מי שהפך קשיש בעצמו או שמטופל בהורים מזדקנים כבר מבין את שלצעירים קשה לתפוס, אבל שפרופסור לכלכלה לא יבין זאת? לכן מתגנב החשש ללבי שפרופ' שמחון מבין היטב עד כמה ההצעה של המועצה שבראשותה הוא עומד היא חסרת אחריות (ובחרתי בצמד המילים העדין ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בנסיבות).
אז למה הוא חתום עליה? כי יש בה גם רווח לטווח הקצר: שיפור של כ-500 שקלים לחודש בנטו של שכיר ממוצע. מצד אחד מדובר בהטבה משמעותית שיכולה לשפר את ההוויה של כל צעיר מתחת לגיל 40. מצד שני, אותם 500 שקלים לחודש שישאבו להוצאות השוטפות של רווקים או משפחות צעירות, יהיו משמעותיים הרבה יותר עת יחסרו להם לעת זיקנתם.
לפרופ' שמחון יש כבר רקורד של הצעות גרועות, חסרות אחריות ממש. בשיא מגפת הקורונה הוא סמך את ידיו על מענק חד פעמי במזומן (כ-700 שקל, אם זיכרוני אינו מטעה אותי), שקיבל כל אזרח במדינת ישראל, בנימוק ההזוי שזה "יתמרץ" את הכלכלה שנפגעה.
מה עוד משותף לשתי ההצעות האלה, מלבד חוסר סבירות קיצוני? אה, כן - קרבה יחסית למועד הבחירות. הנה כי כן, אם את הרציונל של הכלכלן אנו מתקשים להבין, הרי שאת זה של הפוליטיקאי קל לזהות: לשים עוד כמה שקלים בכיסו של האזרח - ולעזאזל העתיד, העיקר לנצח בבחירות.
לנגד עינינו המשתאות הופכת ממשלת ישראל מ"סתם" ממשלה כושלת, לממשלה מופרעת: אחרי שהפקירה את הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, התשתיות, הביטחון האישי והתחבורה, היא התפנתה למעול בחובתה לשמש כמבוגרת-אחראית: ביד אחת מצ'פרת לכאורה את הצעיר, שיוכל ללגום עוד דרינק בבילוי השבועי שלו. ביד השנייה גוזלת פת לחם מפיו של הקשיש שיהיה, בעזרת השם, בעוד כמה עשורים.