מצביעים לפי הארנק: על הדילמה הכלכלית של הבוחרים בישראל

בוקר טוב לאזרחי ישראל הצועדים היום אל הקלפיות. התחושה שאתם חשים בלבבכם היא שלכם בלבד, בערך בעשר בערב - אולי כמה שעות מאוחר יותר, תדעו אם היא משותפת לרוב הישראלים או אם לאו, אבל, סליחה על השאלה האינטימית, איך אתם חשים בכיס?

לפחות סטטיסטית, רובכם ענה: "טוב", כלומר במקום טוב באמצע בין "בסדר" ל"טוב מאוד", ואם תרצו, כאן טמונה נקודה קריטית להבנת הלכי הרוח בקרב הציבור לקראת הבחירות שיצאו הבוקר לדרך.

נחזור ארבע שנים לאחור. שני נושאים עמדו במוקד תשומת הלב הציבורית באותן בחירות: הביטחון האישי ויוקר המחיה. ישראלים רבים חשו שביטחונם האישי מתערער בגלל מה שכונה אז "טרור יחידים" ונסחפו ימינה.

במקביל - וביתר שאת בחצי השנה האחרונה שלפני הבחירות ההן - האמיר יוקר המחיה, בעיקר בצל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שייקרה מאוד חומרי גלם רבים.

מה קרה לביטחון האישי מאז הוא עניין לטורים במדורים אחרים, אבל מה שקרה ליוקר המחיה מלמד על כישלון חרוץ של ממשלת נתניהו, זו שהעומד בראשה הצטלם בתחנת דלק (עם מחיר לליטר שאליו אפשר רק להתגעגע) והבטיח להוזיל את מחיר האנרגיה.

הוא הדין לגבי הבטחות בחירות אחרות, כמו עדכון מדרגות המס (נדחה בשל המלחמה) או חינוך חינם לגילאי 0-3 (לא קרה). זה לא אומר שלא היו גם הישגים: בלימת האינפלציה (אגב כך, כמה פעמים שמענו חברי כנסת פופוליסטים, כולל שר האוצר עצמו יוצאים נגד מדיניות הריבית של הנגיד?!) וירידה (קלה) במחירי הנדל"ן.

במשמרת שלו

ועדיין, מצבה הכלכלי של ישראל טוב מכפי שהוזהרנו לא פעם על ידי כלכלנים. מאחר שאנו ביום בחירות קשה שלא לעסוק בשאלה האם זה בזכות מדיניותה של ממשלת נתניהו או למרות המדיניות הזאת?

התשובה לוקחת אותנו לדימוי מתחום הכדורגל: אין מאמן שההפסד בדרבי הוא בגללו, אבל הניצחון בגמר הגביע הושג רק בזכות השחקנים. רוצה לומר - כל מה שקורה תחת שלטון נתניהו הוא באחריותו. לכן אי אפשר לדרוש ממנו שייקח אחריות על המחדל שהוליך לטבח 7 באוקטובר, בלי לפרגן לו על יציבות המשק.

יאמרו המקטרגים שזה שילוב של תנאים חיצוניים וקיצוניים שהזניקו את הביקוש למוצרים ישראלים בתחומי הביטחון, הסייבר והאנרגיה, ביחד עם דחייה של החובות האדירים שיצרה המלחמה. זה נכון מאוד, אבל לנתניהו עשויה לעמוד טענה נגדית נכונה לא פחות.

הטענה הזאת מחזירה אותנו לאגדה על רועה הצאן שצעק "זאב, זאב": כמה פעמים שמענו כלכלנים בכירים מזהירים מפני אסון כלכלי ממשמש ובא? אז פעם זה בגלל המהפכה המשפטית (לא קרה), פעם זה בגלל המלחמה (עוד לא קרה), עכשיו זה בגלל סנקציות צפויות שאולי יקרו ואולי לא, לכו תדעו.

מצד שני, כדאי לכולנו לזכור שבסוף המשל ההוא בא באמת הזאב, בדיוק ברגע שבו איש לא התייחס עוד ברצינות לסכנה האורבת.

מדינת ישראל נהנתה מ"סערה מושלמת" (חיובית!) בכל הקשור לייצוא ממנה. בעוד ענפי יצוא ותיקים נאבקים בחרמות ובדעת הקהל, עלתה הדרישה לייצוא הביטחוני שלנו (בעיקר בשל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה שגרמה להכפלת תקציבי הביטחון במדינות מרכז אירופה ומערבה).

במקביל עלה גם הביקוש לאנרגיה (בעיקר גז טבעי) מתוצרת ישראל וכן התחזק מאוד הביקוש העולמי למוצרי סייבר, בעיקר בתחום ההגנתי - זה שהמצטיינים במפתחיו הם בוגרי יחידות המחשוב של צה"ל.

תגידו שזה מזל שנסמך על גורמים חיצוניים או תגידו שזה בגלל שברכת האל שורה על נתניהו, איש איש ואמונתו. מה שכן אפשר לנסות לברר, הוא מה עשתה הממשלה עם כל השפע הזה שנחת עלינו, דווקא במקביל להוצאות ביטחוניות אדירות.

ובכן, ממשלת ישראל בזבזה את רוב כספי הזכייה. כמו מובטל שזכה בלוטו, לא חסך שקל, אבל רכש וילה שעתה הוא מתקשה לעמוד בהוצאות התחזוקה שלה והקים צי רכב יוקרתי שעתה הוא לא יכול לממן את הדלק עבורו - כך גם ממשלת ישראל.

במקום חיזוק לימודי המדעים, במקום חיזוק ההשכלה הגבוהה, במקום השקעה במחקר ובפיתוח כדי שהנס הכלכלי יוכל להימשך, היא העדיפה להשקיע בחינוך חרדי - ומילא זה (אפשר שיש שיאמרו שגם להתפלל להתמשכותו של הנס זה חשוב), במקביל גם לתחזק, הלכה למעשה, מערך משתמטים שמונה כבר מאות אלפים.

איפה עוד בוזבז הכסף? למשל בביצור מעמדם של מאחזים שמדינת ישראל עצמה מודה שאינם חוקיים, מה שעלול להביא לסנקציות מחמירות, כאלה שלעומתן הקיימות ייראו כמו דוח חנייה.

ויש גם את שאלת הניהול: גם מי שסבור שנתניהו התנהל נכון במישור הביטחוני, לא יכול להכחיש שהתנהלות ממשלתו הייתה מתחת לכל ביקורת כמעט בכל נושא אחר: בתחבורה, בחקלאות, בבריאות, ברווחה ובחינוך.

זו לא הנחה מחמירה אלא ביטוי לעובדות בשטח: מספר קורבנות תאונות הדרכים עלה, התור לרופא מומחה ולבדיקות מעבדה מתארך מיום ליום, התוצרת החקלאית המקומית, פעם מקור גאווה, מוכרת לנו בעיקר לוקשים אודות ההסבר למחיר המטורף של פירות, ירקות, דגה, ביצים ובשר, ועל מערכת החינוך מוטב שלא לדבר כלל.

בעצם, במשפט אחד אולי כן: רק בסוף השבוע שעבר החליט שר החינוך, לאחר שנוכח שהישגי תלמידי ישראל הולכים מדחי אל דחי, לבטל את בחינות המיצב... שזה קצת כמו איסור על דיווח אודות תאונות דרכים כדי להילחם במספרן.

סביר להניח שנתניהו לא שאף להיכשל בכל אלה, שאף הם קרו תחת המשמרת שלו. אז למה הוא לא מנהל את העסק טוב יותר? בעיקר בגלל שהוא אינו מסוגל. לא בגלל שאין לו יכולות ניהוליות אלא בגלל שהוא תלוי בכל ח"כ כדי לשרוד.

מנהל טוב היה בועט את מירי רגב ויואב קיש למשל, האחראים על הפיאסקו בתחבורה ובחינוך, לכל הרוחות. לנתניהו אין את האפשרות הזאת, לכן הוא חייב לקרב אותם אליו.

הוא הדין לגבי פעולה נחרצת כלפי פעילי הטרור היהודי ביהודה ושומרון, אחד ממנועי הצמיחה של הסנקציות נגד ישראל. חזקה על נתניהו שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות, הוא פשוט לא מסוגל.

חוסר המסוגלות הזה מעביר את נתניהו על דעתו וגורם לו להתפרצויות לא מתוכננות. לא רבות אמנם, אבל דרמטיות. כך, משנוכח ששרי הימין בולמים את תכניותיו להרחבת הסכמי אברהם, השמיע את נאום "סופר ספרטה" התמוה על סף שיגעון.

הוא הדין לגבי נאום הקריפטו בערוץ הכלכלה בשבוע שעבר: אין שום הסבר הגיוני ומניח את הדעת לרעיון האווילי הזה שהצליח לאחד את כל הכלכלנים בישראל, כולל נגיד בנק ישראל המאופק והמנומס.

הנה הגענו לשלב הסיכומים שבו צריך להכריע את השאלה הכלכלית, רגע לפני שנעמדים מאחורי הפרגוד. התשובה לוקחת אותנו לתחום האמונה: מי שמאמין שישראל, למרות מצב כלכלי טוב מאוד, נמצאת על סף תהום של סנקציות, של החזר ההלוואות שנלקחו כדי לתמוך במלחמה ושל קריסת מערכת החינוך, יצביע בעד שינוי.

לעומתו מי שמאמין שהמזל הולך עם הטובים ושרצונו הטוב של האל שורה מעל לראשו של ראש הממשלה, יצביע בעד שימור המצב הקיים, מתוך אמונה שבוטאה על ידי חלק משריו, לפיה אנו מצויים בתקופה של נס.