בחירתו של איזנקוט: האם להיות בני גנץ או אברהם לינקולן

מעולם לא עמד מנהיג פוליטי בישראל בפני סיטואציה כזו שמולה ניצב גדי איזנקוט היום: בחירה בין שתי חלופות שנראות לכאורה רעות. העניין הוא שבאחת מהן מסתתרת אלטרנטיבה אמיתית שדורשת אומץ לב כמו שאף מנהיג ישראלי לא גילה עד היום.

תכף נשוב אל ייסורי התלבטותו של איזנקוט, אבל קודם כל כמה מילים על כלכלת ישראל: משולה הכלכלה בישראל לפרונקל... או אם מעדיפים דימוי קצת פחות דוחה, להר געש.

כלפי חוץ היא נראית יציבה, זקופה ומתנשאת מעל לקו הרקיע, אבל מבפנים? לבה רותחת שאיש מאיתנו לא היה רוצה להיות בסביבה עת תתחיל לשטוף החוצה.

עכשיו כמה מילים על תוצאות הבחירות, הגם שאלה הן חד משמעיות (נכון לידוע עתה: 67-53, שינוי של מנדט הוא בגדר האפשר) הפכו למבולבלות ומבלבלות בגלל שני פרמטרים: הראשון הוא ציפיות מוקדמות, שבדיעבד התבררו כמופרכות, לניצחון גורף יותר של מחנה השינוי.

השני הוא צירוף המילים הגזעני "רוב ציוני". זה קצת כמו לדבר על "רוב לבן", מושג שהיה גורם לחלקנו להתחרפן - ובצדק. לך תספר לעולם שישראל היא לא מדינת אפרטהייד כשמונים לחוד את קולותיהם של בני גזע אחר...

ולמרות שתי אלה, התוצאות ברורות: מעל ל-55% מבעלי זכות הבחירה הצביעו בעד סיום כהונת נתניהו. ברמת התרומה למשק הישראלי, המספרים גבוהים הרבה יותר.

את המשפט האחרון צריך להסביר, כי אם כבר מבדילים בין קול לקול, אזי מוכרחים לומר שהמגזר שמקיים את המדינה ממיסיו, הצביע נגד נתניהו באופן גורף הרבה יותר מאשר כלל הציבור - ומי שמרגיש קצת לא נוח מול המשפט האחרון, שהרי בדמוקרטיה כל קול שווה, אני מוכן לקחת אותו בחזרה, ובלבד שלא ידבר אתי יותר על "קולות ערבים".

בין מצביעי מה שמכונה כאן "גוש השינוי", נמצאים הצעירים שעליהם כלכלת ישראל מוכרחה להיאבק.

להיאבק בפעם הראשונה ברמת התגמול החיובי, שכן הם חלוצי ההייטק, הסייבר, המהנדסים בתעשיות הביטחוניות, הרופאים ועוד, כלומר - מי שמובילים ועתידים להוביל את הייצוא הישראלי.

להיאבק בפעם שנייה ברמת התגמול השלילי, כי אם יש משהו משותף לכל אלה, הרי זה רק שאוקיאנוס של הזדמנויות מצפה להם מעבר לים.

לו אני בנעליו של עובד הייטק, רופא או מהנדס צעיר, שכל העולם פתוח בפניו או בפניה, קרוב לוודאי שהייתי אומר לעצמי שזה בדיוק הזמן לנסות לפתוח פרק חדש בחיי.

זה לא אומר לעזוב את ישראל לצמיתות, אבל אתם יודעים איך זה: חלק ממי שמציצים - ולו אך לתקופה מוגבלת, גם נפגע ונשאר בניכר.

אם מדברים עם חלקים ממי שעזבו את ישראל בשלוש השנים האחרונות, מגלים שיש להם מכנה משותף נוסף (זולת האפשרות להתפרנס בכבוד בחו"ל): הסלידה ממה שקורה בישראל.

הסכנה הביטחונית, תתפלאו, היא חלק קטן יחסית בחרדות שמזינות אותם (ולרוב מתקזזת נוכח החשש מאנטישמיות בחו"ל). הרוב קשור לנושאים כמו דמוקרטיה, ערכים ליברליים פרוגרסיביים, חירות הפרט, זכויות אזרח ועוד - כל הנושאים שחסו תחת איום המהפכה המשפטית, ההקצנה הדתית והגזענות, בארבע השנים האחרונות.

הבחירות היו תקוותם האחרונה של רבים מהם. התקשורת עסקה, מטבע הדברים, במי שהגיעו על מזוודותיהם כדי להצביע, היישר מעמק הסיליקון (ודומיו ברחבי העולם). מה שהיא החמיצה הוא המספר הגדול פי כמה שהצביעו מתוך תקווה שלא יצטרכו להגר.

התנהגות של מפסידים, בניגוד להכרעתם הברורה של הבוחרים, שתאפשר את המשך שלטון נתניהו, תדחק אותם החוצה. משום כך איזנקוט חייב לקבל הכרעה אמיצה בעד ממשלת מיעוט או לכל הפחות, מה שנראה כרגע כלא אפשרי, ממשלת אחדות ללא נתניהו.

מן המפורסמות היא שכלכלה אוהבת יציבות. זה עומד בסתירה לכאורה להחלטה שאיזנקוט צריך לקבל, כי הדבר האחרון שישרור כאן, במקרה של בחירה אמיצה מצידו, הוא יציבות.

הפגנות, מחאות, סרבנות - מצד מי שעד היום גינו אותה - ועוד, הן רק חלק מהרפטואר שיפגינו מי שלדעתם ערבים אינם לגיטימיים אפילו בשביל לבסס רוב פרלמנטרי על אצבעותיהם. מי שבעיניהם כל ערבי הוא "תומך טרור".

לו היה זה טור פוליטי, הייתי מזכיר להם ששרידות הממשלה שבה האמינו התאפשרה בזכות קולות אנשי "נמות ולא נתגייס", אבל אנחנו נשוב לערוץ הכלכלי ונאמר שלטווח הקצר יהיו לממשלה צרה השלכות לרעה על המדדים הכלכליים.

אלא שאט אט, אם יגלה איזנקוט מנהיגות, תיוצב הספינה ותיקח את ישראל לעתיד חדש. זה יהיה תהליך קשה ומכאיב, לפרקים אפילו מסוכן, אבל עם יד יציבה על ההגה, עוד ייקח אותה הקפטן (אפילו הוא בדרגת מייג'ור ג'נרל במיל') הרחק מעבר לגלי הענק של חוסר התקווה.

ישיט אותה אל מחוץ להישג ידו של הצונאמי בדמות סנקציות כלכליות, הרבה מעבר למשברי הקריפטו שהבטיח נתניהו ל"סופר ספרטה", ספינת החלומות שלו שבה כולנו חותרים במרץ בדרך לשומקום.

אגב, במקרה שאיזנקוט יחליט לעשות כן, יתברר (אחרי המיילים הימיים הראשונים) שיש לא מעט קופצים על הספינה הבטוחה הזאת, עד שאפילו תוכל להתהדר בצמד המילים הבעייתי "רוב ציוני".

לשם כך נדרש אומץ, לשם כך נדרשת הכרעה, לשם כך צריך גדי איזנקוט לבחור בחירה פשוטה, איך היה רוצה להיזכר בין דפי ההיסטוריה: הערת שוליים שהפכה למשל ושנינה כמו בני גנץ, או מנהיג ששמו חקוק לעד בין דפיה, דווקא מפני שלא חשש מעימותים פנימיים, כמו אברהם לינקולן.