בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה לאחרונה תביעה שני הורים נגד גרושת בנם. ההורים ביקשו שבית המשפט יצהיר כי דירת המגורים בגבעת שמואל, הרשומה על שם הגרושה ובנם הגרוש , שייכת להם, שיורה על פינויה של הגרושה ושיחייב אותה בדמי שימוש לתקופה בה התגוררה לבדה בדירה. השופטת מירב כפיר קבעה כי ההסכם שעליו נשענה התביעה מזויף. לדבריה, התביעה היא תוצאה של קנוניה בין ההורים לבנם, שנועדה לנשל את גרושתו מהדירה במסגרת סכסוך הגירושין והרכוש שבין בני הזוג.
לטענת ההורים, ב-2001 נחתם הסכם בינם לבין בני הזוג, ולפיו הם רוכשים מכספם בית באלעד שבו יתגוררו הבן ואשתו כל עוד הם חיים בשלום. לפי ההסכם, אם בני הזוג ייפרדו, הבית יחזור להורים, ומי שימשיך להתגורר בו ישלם קנס של 300 דולר ליום. עוד נקבע בו שההסכם יחול גם על כל דירה חלופית.
ההורים טענו כי מימנו את ההפרשים במעבר בין הדירות ושילמו את המשכנתא, וכי הגרושה נרשמה כבעלים רק מפני שהבנק דרש זאת. הגרוש עצמו לא נתבע, משום שהסכים לטענות הוריו. הגרושה טענה מנגד כי מדובר בצילום של מסמך בן עמוד אחד שמעולם לא נחתם, וכי המקור שלו פשוט אינו קיים.
השופטת קיבלה את עמדתה של הגרושה. ההורים לא הציגו את ההסכם המקורי, והאם טענה בחקירתה שהוא אבד במעבר דירה ב-1994, כלומר שבע שנים לפני שנחתם לכאורה. מומחית להשוואת כתבי יד מצאה כי חתימת הגרושה שעל ההסכם תואמת את החתימות של הגרושה רק משנת 2017 ואילך, ואילו ב-2001 היא חתמה באותיות לועזיות או בשמה הפרטי בלבד. גם המומחה הפורנזי הודה כי במסמך מצולם אי אפשר לשלול שהחתימה הועתקה ממסמך אחר.
ההורים לא זימנו לעדות את קרוביהם, שבביתם נחתם ההסכם לטענתם. בנוסף, ההסכם מתאריך אפריל 2001 מתייחס לבית באלעד כאל בית שכבר נרכש, אף שהבית נרכש רק במאי 2002.
השופטת הוסיפה כי גם התנהלות הצדדים מעידה על הזיוף. בתביעת גירושין שהגיש ב-2017 טען הגרוש שהדירה שייכת לו, ולא להוריו. בני הזוג נטלו יחד משכנתא של 1.2 מיליון שקל, אף שנזקקו לכל היותר ל-500 אלף שקל, ולא היה שום היגיון שהגרושה תסכים לכך אילו ההורים היו אמורים לשלם את המשכנתא.
הגרוש אף ביקש להקפיא את המשכנתא בשל קשייו הכלכליים. עוד התברר שהאם לא קראה את התצהיר שהוגש בשמה, וחתמה עליו רק משום שהגרוש ביקש ממנה. הגרוש הוא גם שהביא את עורכי הדין שייצגו את ההורים, ואחד מהם ייצג אותו בבית הדין הרבני. לבסוף, השופטת קבעה כי כתב התביעה הציג באופן מטעה את מסקנות המומחית.
התביעה נדחתה במלואה. בהתחשב בכך שחלקה של הגרושה בדירה הוערך בכ-1.35 מיליון שקל בעת הרכישה, בהיקף ההליך ובממצאים החמורים שנקבעו בו, חייבה השופטת את ההורים לשלם להגרושה 100 אלף שקל. על הגרושה לא הוטל כל תשלום.
עורכת הדין אריאלה רוזנטל סודרי, שמשרדה מתמחה בדיני משפחה, ירושה ונדל"ן, מסבירה כי "הורים מסייעים לילד לרכוש דירה, מעבירים סכומים משמעותיים ולעיתים אף משתתפים במשכנתא. כל עוד היחסים טובים, איש אינו שואל מה בדיוק ניתן. אבל כשהזוגיות מתפרקת, אותה עמימות עלולה להפוך למחלוקת על מיליוני שקלים.
"זה בדיוק אחד הלקחים המרכזיים מפסק הדין. בית המשפט בחן לא רק מסמך שהוצג בפניו, אלא גם את ההתנהלות לאורך השנים. העברות הכספים וההתנהגות בזמן אמת לא תאמו את הטענה המאוחרת שלפיה ההורים נותרו למעשה בעלי הזכויות בדירה".
לדברי רוזנטל סודרי, "המשמעות המעשית ברורה: מי שנותן כסף צריך להגדיר בזמן אמת מה הוא נותן. אם זו מתנה, לערוך הסכם מתנה. אם זו הלוואה, לקבוע סכום, מועדי החזר ובטוחות. אם מדובר במתנה על תנאי, לנסח במפורש מתי ניתן לדרוש את השבתה. ואם ההורים מבקשים לשמור זכות ממשית בנכס, יש לבחון גם רישום הערת אזהרה או בטוחה מתאימה".
עוד היא מציינת כי "כאשר מדובר בבני זוג, נכון במקרים המתאימים להסדיר את משמעות הסיוע גם בהסכם ממון. גם לפרטים הטכניים יש חשיבות: חתימה בפני עורך דין, שמירת מסמך המקור ותיעוד ההעברות הכספיות. במקרה שנדון, העובדה שהוצג צילום בלבד ולא מקור הפכה לבעיה ראייתית משמעותית, במיוחד כאשר עצם האותנטיות של ההסכם הייתה במחלוקת. הלקח פשוט: דווקא במשפחה, אמון אינו תחליף לתיעוד. אם הכוונה משמעותית, היא צריכה להיות כתובה, ברורה ומגובה בהתנהלות שמתיישבת איתה".