גם אם יצליח לסגור עם החרדים, תחכה לאיזנקוט הפתעה בקופה

בפגישה של גדי איזנקוט עם אביגדור ליברמן, הוחלט - כך על פי דיווחים, למצות את המשא ומתן מול החרדים, בהנחה שזה עשוי לאפשר לגוש השינוי להשביע ממשלה ללא תמיכת המפלגות הערביות, גם אם מתוך הבנה שאלה (גם אם יתאכזבו קשות, ואולי גם בצדק) לא יעזו להחזיר לשלטון את נתניהו, בן גביר וסמוטריץ'.

המגעים עם החרדים העלו מיד לדיון את השאלה המוסרית-ערכית: ויתור על אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות - ואולי היחידה שמשותפת לכל ארבע מפלגות "גוש השינוי": חתירה לשוויון בנטל.

העניין הוא שמעבר לסוגייה המוסרית, שעשויה להיתרגם לסוגייה משפטית (כל הבנה שתושג בין הצדדים, אם וכאשר, תצטרך לעמוד למבחן בג"ץ), יש כאן גם סוגייה כלכלית - ואם עקרונות אפשר להגמיש ומשפט אפשר להטות, את המספרים, בניגוד לבוחרים, קשה מאוד לרמות.

תכף נמשיך, אבל לא לפני שניפרד מחלק מהקוראים כבר עתה: מי שמאמין שערך לימוד התורה הוא לבדו שעומד לנגד עיני הרבנים, פטור מהמשך הקריאה בטור זה. לשניים שזה עתה יצאו מהאייטם, יש לי המלצה להשקעה נהדרת אצל ברני מיידוף.

רוצה לומר שכל מי שנשאר, מבין כנראה שמאחורי צמד המילים המקסים "לימוד תורה", עומדת קשת רחבה של אינטרסים, שהעיקרי שבהם הוא שימור הכוח הפוליטי בידי ההנהגה החרדית. כלומר - דאגה לכך שהמצביעים הפוטנציאליים שלהם יהיו תלויים בהם כלכלית.

זה היה כך תמיד - ועתה זה מחמיר שבעתיים נוכח התופעה שקיבלה ביטוי בבחירות האחרונות: בריחת מצביעים חרדיים למפלגות הימין - מי לעוצמה יהודית ומי לליכוד (לתשומת לב הקורא אריה דרעי, שעדיין מחפש את המנדטים החסרים של ש"ס).

כלומר, גם אם יימצא פתרון יצירתי לשאלת הגיוס - ואפילו תעמוד ה"יצירתיות" הזאת במבחן המשפטי (בהנהגה החרדית יש מי שבטוחים שממשלה רל"בית תזכה להנחות מפליגות מצד מערכת המשפט, בכלל לא בטוח שזה נכון), נגיע בסוף לקופה - ושם העניינים מתחילים להסתבך.

לא תהיה ל"יהונתן שלווים" למיניהם שום דרך להלבין את השקר למשרתים, אלא בתיעדוף תקציבי אדיר. כלומר - אתם תמשיכו לשרת שירות מחייב, קשה לפרקים ואף מסוכן, בעוד אחרים יהיו פטורים ממנו (בחוק!), אבל תפוצו בנדיבות שלעומתה ההטבות הנוכחיות למשרתי המילואים נראות כמעט כדמי-כיס.

אפשר להתווכח על המוסריות של ספק-פתרון כזה, אבל עוד קודם לכן, אין ויכוח על כך שהעתיד טמון דווקא בצמצום חובת הגיוס, מעבר לשירות לאומי חובה (גם על אזרחים ערבים) של שנתיים - ולצידו שני מסלולים נוספים: מתנדבים לשירות מלא בצה"ל שיתגומלו כהלכה ומסלול "סופר מתגמל" למתנדבים לתפקידי לחימה, שיהפכו למעשה למעין עובדי מדינה - ותוצע להם הארכת שירות בתנאים מפתים.

איך מגיעים לשם? ראשית הצבא צריך להפסיק ולקשקש על "מחסור בלוחמים", חלק ממסך העשן שהוא מפזר כדי לכסות על העובדה המביכה שכבר היום שירות החובה בישראל הוא נחלתם של פחות ממחצית בני ה-18 (מועמדים לשירות ביטחון, "מלש"בים"), אחרי שמנכים מהם מי שזוכים לפטור תחת תורתו-אומנתו, מחמת לאום (ערבים, בדגש על מוסלמים), סרבני מצפון, משתמטים בעזרת פטור רפואי או נפשי ומי שבאמת אינם יכולים לשרת.

כלומר, מכל מי שיבקש לנהל לראשונה באמת ובתמים את נושא הגיוס לצה"ל כדי להסדירו בהתאם לצרכי הצבא לעתיד לבוא, יידרש לשחוט את הפרה הקדושה ביותר עבור אזרחי ישראל - חובת הגיוס לצה"ל, ולהמירה בחובת שירות לאומי מקוצר לצד שירות צבאי ארוך ומתגמל.

נניח לרגע לפתרון היצירתי, כי למרבה הצער איש לא יידרש אליו ברצינות ממגוון סיבות, ונתמקד במה שמונח על השולחן, כפי שנרמז מאחד המועמדים המובילים לתפקיד שר בכיר (ביטחון) בממשלת איזנקוט, אם כמובן תקום, יורם כהן.

בניואנסים של דבריו הוא מתייחס לסוגיית הגיוס (או ליתר דיוק, הפשרה שאולי תושג עם החרדים) במונחים של תגמול משופר למשרתים. הרשו לנו להתעלם לרגע מההיבט המוסרי ולגשת ישר לארנק: זה יעלה מיליארדים.

יודעים מה עוד יעלה מיליארדים, ברמה של 20-15 מיליארד שקל לשנה (יותר מהסיוע האמריקני הכה-מדובר)? ניחשתם נכון, תמיכת החרדים. סרבנות הגיוס שלהם היא אולי אצבע בעין, אבל מהותה אינה האצבע בעין, אלא היד בכיס...

כשהחרדים מנהלים משא ומתן עם איזנקוט, הרי שמעבר לפתרון יצירתי לנושא שמוגדר כ"שוויון בנטל", הם דורשים בעצם שלא לפגוע בתקציבי העתק שמוקצים להם כיום.

נניח לרגע שאפשר לרצות את ה"שלווים" באמצעות תגמול נדיב למשרתים. איך ירצו את הליברלים הכלכליים, משאול מרידור ועד לקרן טרנר? איך יסכימו אלה, שני בכירים מאוד (לשעבר) באוצר בעד המשך הזרמת סכומי עתק לחינוך החרדי העצמאי, זה שמוכן אולי להכיר במדינת ישראל כמעין קופת-צדקה, אבל לא מכיר בלימודי ליבה, החיוניים כל כך לעתיד המדינה?

ונניח לרגע שיימצא פתרון גם לזה, אפילו רק מתוך אמונה משותפת שגורם הסיכון המרכזי לעתיד המדינה הוא בנימין נתניהו, שאת שלטונו יש להפסיק בכל מחיר (חוקי כמובן). איך יתסדרו המספרים, בעיקר אם הממשל האמריקני שכבר מתנער מישראל בפומבי, ישלול ממנה את הסיוע כבר החל מראשית 2027?

יכול להיות שהגורל הטוב יזמן לאיזנקוט גילוי של אוצר טבע, ממש כפי שהגז הטבעי אפשר לנתניהו לתחזק גם משק יציב וגם הטבות למגזרים לא יצרניים בעליל. רק שעל זה אי אפשר לסמוך כמובן.

אז מה כן אפשר? לשלוח יד ארוכה למקור שלעולם אינו מאכזב: כיסם של אזרחי ישראל. האם אתם מוכנים לטוס פחות לחו"ל בצד ההוצאות, או לחילופין: להמתין יותר זמן לבדיקת רופא (למשל), בצד הקיצוצים?

נחדד את השאלה: האם למעמד הבינוני-גבוה, המורכב ברובו ממי שהצביע בעד מפלגות השינוי, יש מוכנות לשלם לא רק בקולם (זה קל) עבור שינוי שירחיק את נתניהו ממוקדי הכוח, או שהם מוכנים גם לשלם בהכבדת נטל המס ובקיצוץ רוחבי נוסף?

לשינוי, שמשמעותו העיקרית היא סוף עידן נתניהו, יש מחיר מוסרי: עבור אחד שבחר, נניח, באביגדור ליברמן, זה יכול להיות התבססות על הקול הערבי (נתעלם לרגע מהנושא הגזעני). עבור אחרים, בעיקר ממצביעי איזנקוט ובנט, זה עלול להיות בגידה ב"ברית המשרתים".

עבור אלה וגם אלה, נזכיר שוב שמעבר למוסר, יש כאן גם תג מחיר כלכלי רציני מאוד ל"בגידה" בעקרונות - תג מחיר של מיליארדים רבים שגם כך חסרים בקופה.

יש דרכים להשלים אותם, למשל בתכנית מדינית שתשיב לישראל את אמון העולם ותזרים לכאן קצת כסף זר. אך האם איזנקוט יכול לנווט לשם כשליברמן ובנט מושכים ימינה ויאיר גולן - שמאלה?

זה כבר נושא לטור אחר. קודם כל נראה אם איזנקוט מסוגל בכלל לשלם את המחיר שדורשים החרדים: לא באידיאלים אלא בשקלים.