בישראל הם למדו לרוץ לממ"ד כשנשמעת אזעקה, להתרגל לכך שאבא שוב במילואים ולגדול כשסיפורי השכול נעשים חלק מהיומיום. הילדים שעזבו עם הוריהם מאז 7 באוקטובר 2023 קיבלו מרחק מהמלחמה, אבל גם כיתה חדשה, לפעמים בשפה חדשה, וחברים שצריך להכיר מחדש. במקומות שבהם הם נתקלים באנטישמיות, גם השאלה אם לספר שהם מישראל יכולה להפוך להתלבטות.
לפי הערכה שנמסרה בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, כמיליון ישראלים חיים בחו"ל.
כ-250 אלף עזבו מאז תחילת המלחמה. רבים מהם עזבו עם ילדים. לחלקם נולדו ילדים שם. בקרב הורים בישראל, ובתפוצות, מתעוררת עכשיו השאלה שקשה לענות עליה במספרים. למי יש ילדות מאושרת יותר, לילדים ישראלים החיים בחו"ל, או לאלה שנשארו בארץ? גם אחרי אינספור שיחות עם ישראלים פה ושם, ועם פסיכולוגים המכירים את הסוגיה, התשובה אינה טריוויאלית, ואינה חד משמעית.
ד"ר קרן אור־חן, ראש המרכז הקליני האוניברסיטאי הבין־תחומי וממקימות היחידה למדעי האושר באוניברסיטת חיפה, אומרת שאין די מחקר שמשווה בין שתי הקבוצות. היא מבחינה בין תחושת הביטחון של הילד, מידת שביעות הרצון שלו מחייו והרגשות החיוביים שהוא חווה ביומיום. ילד יכול להרגיש בטוח יותר אחרי המעבר, ובאותו זמן להתגעגע לחברים ולמקום שבו הרגיש שייך.
"כשאני מסתכלת על מה משפיע על האושר של ילד, אני למשל מסתכלת על הנושא של שייכות", אומרת אור־חן. בישראל, לדבריה, השפה והתרבות המשותפות מקלות על ילדים ליצור קשרים. בחו"ל הם עשויים לגדול בין שתי תרבויות, והזהות הישראלית, שבארץ היא חלק מובן מאליו מהיומיום, דורשת לפעמים מאמץ כדי לשמר אותה. כשגם ההורים עוד מתלבטים אם המעבר הוא לכמה שנים או לתמיד, תחושת הארעיות יכולה להקשות על ההשתלבות.
גם את השאלה מה המעבר יכול להציע לילד, למשל מבחינת חינוך והזדמנויות, אור־חן תולה במדינה שאליה המשפחה עוברת ובמקום שבו חיה קודם. היא מדגישה את איכות חיי המשפחה ואת הקשרים של הילד עם סביבתו. ילד יכול לגדול במקום שקט יותר ועדיין להרגיש פחות שייך. ילד שנשאר בישראל יכול למצוא תחושת שייכות ומשמעות בקהילה שלו גם בזמן משבר, ובמקביל לשלם מחיר נפשי על החיים תחת איום מתמשך.
"מבחינתם, כשאנחנו מגיעים לארץ זה סוג של גן עדן"
"אנחנו בעצם באמת חוסכים מהם משהו אחד אבל מייצרים משהו אחר". כך מתארת מיכל, אמנית בת 46 שגדלה בקיבוץ בערבה, את הילדות של שלושת ילדיה, בני 11, 8 ו־4, שהיא מגדלת עם בעלה בפוטסדאם שבגרמניה. הם עברו לפני תשע שנים, כשהיה להם רק ילד אחד. המעבר, היא מספרת, התחיל מסקרנות ומרצון להרפתקה. גם היום, המילה "מהגרת" מרגישה לה גדולה מדי.
בבית מדברים רק עברית. שני הגדולים קוראים גם בעברית, ובכל פעם שהמשפחה מגיעה לישראל מחכים להם סבא וסבתא ובני הדודים. "מבחינתם, כשאנחנו מגיעים לארץ זה סוג של גן עדן", היא אומרת. אצל הוריה בנס ציונה הילדים קוטפים תפוזים מהעץ בחצר. זאת ישראל של הביקורים, היא מזכירה, שבה הם מבלים עם המשפחה בלי ללכת לבית הספר. גרמניה, שבה גדלו, היא סביבתם הטבעית בהרבה מובנים.
גם בביקורים בארץ הילדים שמעו אזעקות ונכנסו לממ"ד. בגרמניה, אומרת מיכל, זה לא חלק מהיומיום שלהם. היא חושבת שנחסכו מהם חלק מהחרדות שילדים בארץ חוו בשנות המלחמה. האם זה אומר שהם מאושרים יותר? "זה אני לא יודעת להגיד".
לדבריה, הילדים לא חוו אנטישמיות שהופנתה כלפיהם. כשהבחינו בצלב קרס ליד בית הספר, הוא עורר אצלם כעס ושאלות, גם בשיחה עם ילדים שאינם יהודים. הם יודעים שעברית עלולה לעורר תגובה אצל מי שכועס על ישראל, אבל המשפחה מדברת עברית גם ברחוב ובתחבורה הציבורית. בכמה מקרים, היא מספרת, אנשים ששאלו איזו שפה הם מדברים הגיבו דווקא בחיוב. "אני חושבת שהם מרגישים ביום־יום שהם בטוחים", היא אומרת.
בגרמניה היא לא צריכה לרוץ איתם למקלט, אבל המרחק הוא גם מהמשפחה המורחבת ומהחיים בסביבה שבה השפה והתרבות שלהם מובנות מאליהן. גם תחושת השייכות הזאת, היא אומרת, יכולה לתת לילד ביטחון.
דוחות ממדינות שונות מצביעים על אנטישמיות המלווה ילדים יהודים אל הכיתה, לחצר בית הספר ובדרך ללימודים. בדוחות שנבדקו אין תמונה נפרדת של מצב הילדים הישראלים בחו"ל: הם נטמעים בנתונים על תלמידים יהודים, ללא פילוח המאפשר לבודד את הפגיעה בהם כישראלים. בארצות הברית תיעדה הליגה נגד השמצה 825 תקריות אנטישמיות בבתי ספר לא־יהודיים ב־2025, ובהן בריונות והשחתה באמצעות צלבי קרס.
בבריטניה תיעד ארגון הביטחון של הקהילה היהודית, CST, באותה שנה 204 תקריות הקשורות לבתי ספר, לתלמידים ולאנשי צוות - יותר מכפליים ממספרן ב־2022, אף שנרשמה ירידה לעומת 2024. סקירה עצמאית שהוזמנה בידי ממשלת בריטניה ופורסמה באוקטובר 2026 מצאה כי שלושה מכל חמישה תלמידים יהודים בני 16-19 שנכללו בסקר חוו אנטישמיות או היו עדים לה.
בקנדה, מחקר שהוזמן בידי לשכת השליחה המיוחדת של הממשלה למאבק באנטישמיות אסף מ־599 הורים יהודים דיווחים על 781 תקריות בבתי ספר באונטריו, בין אוקטובר 2023 לינואר 2025. לפי דיווחי ההורים, 49% מהתקריות שהובאו לידיעת בתי הספר כלל לא נחקרו, וכמעט אחת מכל שש כללה מעורבות של מורה או פעילות באישור בית הספר. ילדים הסירו סממנים יהודיים וכיתוב בעברית כדי שלא יזוהו, ואחרים ביקשו מהוריהם שלא להתלונן מחשש להתנכלות נוספת. באוסטרליה הציג אונסק"ו מקרים ממשיים שדווחו בבתי ספר: תמונת תלמיד יהודי שהופצה בקבוצת צ'אט עם הכיתוב "שואף גז", ילד שנאמר לו למות בתא גזים, כתובת "לשרוף את היהודים" בשירותים ותלמיד יהודי שתקיפתו צולמה והופצה ברשת.
מאחורי הנתונים נמצאים ילדים כמו איתן כהן, שעל סיפורו דיווחנו בוואלה במאי 2024. איתן, אז בן 13, בנם של זוג רופאים ישראלים ונכדו של מנהל רמב"ם פרופ' מיכאל הלברטל, סבל בטורונטו מאיומים, השפלות ויידוי אבנים. לפי עדות משפחתו, ילדים איימו עליו: "נעשה לך מה שהחמאס עשה לישראל", ובמקרה אחר דרשו שישתחווה להם משום שהם מוסלמים והוא יהודי. לאחר חודשים של פניות שלטענת הוריו לא זכו למענה הולם, מאות מבני הקהילה התייצבו ללוות אותו לבית הספר - כדי שילד ישראלי יוכל להגיע ללימודים בבטחה.
ישראלים עמם אנחנו משוחחים מדווחים בדרך כלל כי הם אישית לא חוו אנטישמיות. הדבר נובע אולי מצעדי מנע של "הורדת פרופיל" בהם הם נוקטים, הרמת הרף למה נחשב "תקרית", חוסר הבהירות במקרים רבים האם מדובר באנטישמיות או התנכלות על רקע אחר וכן, גם זה יש לומר, טמינת הראש בחול. כך היה לאורך הדורות, גם בשנות השלושים. טרם השואה.
"אני חושב שהם חווים את העולם בהרבה פחות מתח"
איתי ומיטל, שניהם בני 42, מגדלים בפורטו שבפורטוגל שלושה ילדים בני 5, 8 ו־10. "בהשוואה למשפחה הפורטוגלית אנחנו שבט", צוחק איתי. בני הזוג, במקור מאזור חיפה, עברו לפורטו מרמות השבים לפני כמעט ארבע שנים. המעבר היה בתכנון עוד לפני הקורונה, בין היתר משום שאיתי כבר ניהל עסקים בפורטוגל. גם החיפוש אחר מערכת חינוך יציבה יותר היה חלק מהשיקולים. כשאירע הטבח ב־7 באוקטובר, הם חיו בפורטו פחות משנה.
הילדים לומדים בבית ספר בינלאומי. בפורטו, מספר איתי, יש קהילה יהודית שגדלה, אבל למשפחה אין את המעטפת שמספקים בתי ספר ומוסדות חינוך יהודיים בערים אחרות באירופה. בחצי השנה הראשונה אחרי 7 באוקטובר היו בעיר, לדבריו, הפגנות קטנות ושלטים שגרמו לו להרגיש לא בנוח. עם הזמן, הוא אומר, זה דעך. כיום הוא לא מרגיש צורך להצניע את הישראליות שלו או להימנע מענידת מגן דוד.
"אני חושב שהם חווים את העולם בהרבה פחות מתח", הוא אומר על ילדיו. לבתו יש חברות מרקעים שונים - פקיסטנית מוסלמית, סינית ובריטית. מבחינתה, הוא מספר, זה חלק טבעי מהחיים בכיתה. הוא תוהה אם בגיל ההתבגרות הילדים ירגישו אחרת, אבל בינתיים הוא רואה איך הישירות והספונטניות שהם הביאו מישראל עוזרות להם להתחבר. במקום לקבוע מפגש שבועות מראש, אצלם בבית הדלת פתוחה.
"חולצה של מכבי חיפה? אולי זה לא רעיון טוב"
נחמן, בן 73, וזוגתו נסעו לפריז לשנתיים. זה היה לפני 36 שנה. בנם ובתם נולדו בישראל וגדלו בצרפת, והיום לכל אחד מהם שני ילדים. הגדול בנכדים בן שבע, הקטן בן שנה וארבעה חודשים. נחמן מדבר איתם עברית, גם ברחוב. הם בקשר עם המשפחה בארץ, ועד לפני שלוש שנים היו באים לביקור פעם בשנה.
פעם רצה הנכד הגדול לרדת לפארק בחולצה של מכבי חיפה. "אמרתי לו שאולי זה לא רעיון טוב", מספר נחמן. מבחינתו זו הייתה הערה של רגע. כשהוא נשאל אם הנכדים גדלים בתחושה שצריך להיזהר מלדבר עברית או מלספר על הקשר שלהם לישראל, הוא עונה מיד. "ממש לא, הם לא חיים בכלל באווירה כזאת".
גם המלחמה מגיעה אליהם מרחוק. הנכד הגדול יודע שדירתה של אחותו של נחמן בחיפה ניזוקה כשטיל נפל בקרבתה. הוא שמע על זה כסיפור שקרה למישהי מהמשפחה, אומר נחמן, בלי לחוות את המתח שמלווה ילדים שחיים תחת איום הירי. לילדים בארץ, הוא מוסיף, יש גם חברים שעוברים איתם את אותה תקופה. הוא מניח שהחוויה המשותפת עוזרת להם להתמודד.
את האושר של נכדיו נחמן רואה בדברים הקטנים. שני הגדולים לומדים במסגרת של חינוך מונטסורי, והוא רואה איך הם מוצאים לעצמם במה לשחק ולעסוק גם בלי טלפון או טלוויזיה. הם יודעים שמשהו קורה בישראל, אבל כשהם יורדים לשחק בפארק, זה כמעט אף פעם לא מה שמעסיק אותם. כשהוא נשאל אם הילדות שלהם בפריז מאושרת יותר, התשובה שלו ברורה בעיקר בכל הנוגע למתח. בעיניו, לנכדים שלו יש ילדות נינוחה וחופשית יותר.
