"נתונים מבהילים של מבקר המדינה - הסדרי חוב בהיקף של 21 מיליארד שקל ב-4 שנים", זעקו כותרות העיתונים בסוף השבוע שעבר. ואכן, במבט ראשון המספרים נראים מבהילים. "שוב הוכח שהמוסדיים לא יודעים לנהל את החסכונות שלנו, ושהם נתנו הלוואות חסרות אחריות ללא ביקורת ופיקוח", אמר לעצמו ודאי מי שקרא את הידיעה.
אז נכון, ישנה בעיה מוסרית בכל תופעת "תספורות האג"ח", במיוחד כאשר בעל השליטה ממשיך לשמור על רמת חיים גבוהה, ואילו הציבור מוחל לחברות שבשליטתו על החוב, ונכון שהמשקיעים המוסדיים צריכים עוד ללמוד הרבה על הדרך שבה יש לתת הלוואות, ועל החשיבות שבפיקוח עליהן - אבל האם אכן נמחקו לציבור כספים בהיקפים מבהילים כל כך?
אם ננתח מעט את המספרים, נבין שהמצב לא נעים, אבל גם לא מדובר בקטסטרופה:
1. לא כל הסדר חוב הוא מחיקה:
כאשר חוב נכנס להסדר, אין זה אומר שכולו נמחק. הסדר חוב כולל כמה פרמטרים מרכזיים: פריסה, תשלום במזומן, ומחיקת חוב (לרוב בתמורה לקבלת מניות, שגם הן שוות משהו). אם נהיה שמרניים, אפשר להניח שהסדרי החוב מגלמים בממוצע תספורת של 50%.
בפועל המחיקות היו גם נמוכות יותר - ניקח לדוגמה את אפריקה ישראל, שהיקף האג"ח בהסדר החוב שלה עמד על יותר מ-7 מיליארד שקל, כלומר היווה כשליש מסך הסדרי החוב בשנים האחרונות. באפריקה ישראל היקף התספורת עמד על 20%-30% "בלבד".
בנק ישראל הציג בדוח השנתי שלו שפורסם בתחילת החודש נתונים מקיפים ומלאים על מצב שוק האשראי בישראל. מנתונים אלה עולה שמשנת 2009, 98 חברות ביקשו פריסת חוב בהיקף של 25.8 מיליארד שקל. כך שבהנחה ובממוצע התספורת היא 50%, הרי שנמחקו מכספי הציבור כ-13 מיליארד שקל.
2. 13 מיליארד שקל הוא סכום לא מבוטל, אבל בואו נבחן גם אותו.
במשך ארבע שנים מחקו החברות למשקיעים חוב בהיקף של כ-13 מיליארד שקל, כלומר בכל בשנה נמחק בממוצע לבעלי האג"ח חוב של 3.25 מיליארד שקל.
סך היקף שוק האג"ח הקונצרניות עמד בסוף שנת 2012 על 244 מיליארד שקל, ובממוצע בארבע השנים האחרונות עמד היקפו על 230 מיליארד שקל. כלומר מדי שנה, היקף המחיקות לציבור היווה 1.4% משוק האג"ח הקונצרניות.
3. מחיקה שנתית של 1.4% משוק החוב זה הרבה או מעט?
בואו נראה מה קורה מעבר לכביש אצל הבנקים. הבנקים אמנם ספגו באחרונה ביקורת על הדרך שבה נתנו לחברות הפרטיות של נוחי דנקנר מאות מיליוני שקלים, שאת מרביתם הם ככל הנראה כבר לא יראו בחזרה. ובכל זאת, הבנקים יודעים דבר או שניים בניהול אשראי, זה חלק מה-DNA שלהם, ולאורך זמן רובו המוחלט של הכספים שהם מלווים חוזר אליהם.
גם הבנקים עושים טעויות ונותנים אשראי גרוע, ולכן גם הם נאלצים לבצע הפרשות ומחיקות. בשנת 2012 הפרישו הבנקים להפסדי אשראי כ-5 מיליארד שקל - זהו לא סכום שנכנס להסדר חוב, אלא סכום שהבנק מעריך שלא יצליח לגבות חזרה (מדובר בהפרשות ברוטו - כלומר בנטרול ריקברי, שהוא חוב שכבר הופרש, אך שבסופו של דבר הבנק הצליח לגבות). סכום זה היווה 0.6% מסך תיק האשראי.
אם ננטרל את האשראי למשקי בית ומשכנתאות, שם ההפרשות נמוכות יחסית, נמצא כי היקף ההפרשות במגזר העסקי מהווה בממוצע יותר מ-1% מתיק האשראי העסקי. זה אמנם מספר נמוך מההפרשות באג"ח הקונצרניות, אבל לא בפער גבוה במיוחד.
בשורה התחתונה: הבנקים והמוסדיים צריכים להשתפר במתן האשראי, וישנן הלוואות שנולדו בחטא וניתנו בחוסר אחריות. ועדיין, קצת פרופורציה: היקף המחיקות אינו דרמטי, והוא לא מה שיפגע לנו בפנסיה.
האג"ח הקונצרניות אינן האפיק המרכזי שבו מושקעים כספי הפנסיה שלנו, הן מהוות 20%-30% ממנו בממוצע; נפילת מניות הסלולר, או סתם תיקון כלפי מטה של 10% בבורסה, גורמים יותר נזק מגל הסדרי החוב.
וגם גורמים אחרים כמו דמי ניהול גבוהים והשקעות באפיקים מסוכנים כמו נדל"ן בחו"ל עלולים לנגוס בפנסיה שלנו הרבה יותר.