מחזור האשפה לא עובד: הגיע הזמן לשרוף את הזבל?

למרות הכסף הרב המצטבר בקופה - רק כ-20% מהאשפה בישראל ממוחזרת - השאר מוטמנת ומזהמת את הקרקע. כעת נבחנת האפשרות להקים מתקנים לשריפת האשפה

  • מחזור
הדר חורש
החירייה (צילום: ניר לנדאו, מערכת וואלה!)

המשרד להגנת הסביבה החל בבדיקות לקראת מהפכה בטיפול באשפה בישראל - המשרד בוחן הקמת מתקני שריפה שיחליפו את המטמנות בהן נקברת כ-80% מהאשפה העירונית במיוצרת בישראל, כך אמרו בכירים במשרד להגנת הסביבה בכנס קלינטק שהתקיים בסוף השבוע שעבר. מדובר בשינוי דרמטי בעמדת המשרד שהתנגד עד כה לשריפה כפתרון לבעיית הצטברות האשפה הגורמת נזקים סביבתיים קשים.

טוב לדעת (מקודם)

אל תתפשרו על חיי מין לא מספקים: כך תשפרו את הביצועים

לכתבה המלאה

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד תומך בהקמת מפעלי פסולת להשבת אנרגיה. ישנם בעולם מתקני טיפול טרמי שמצליחים לטפל בפסולת להפקת אנרגיה ללא תוספת זיהום, והמשרד אכן החל לבחון ישימות פתרונות אלו - הן בהיבט הסביבתי, והן בהיבט הכלכלי - הנוגע לאיתור קרקע למתקני שריפת הפסולת ומימון ההקמה והתפעול של המתקנים".

בכנס נחשפה התמונה העגומה: ישראל היא אחת המדינות המפגרות במערב בתחום הטיפול באשפה. אם חשבתם שמזבלת חירייה המפורסמת נעלמה, ונמצאה דרך נקיה יותר להפטר מהאשפה של גוש דן או כל אשפה אחרת במדינה, טעיתם. האשפה שלנו אינה נעלמת, וגם לא ממוחזרת כפי שנוהגים אנשי הגנת הסביבה להבטיח ב-20 השנים האחרונות. הם אמנם גובים מהציבור מאות מיליוני שקלים מידי שנה במטרה להקים מפעלי מיחזור שיקטינו את הררי הזבל הנערמים, אבל אין להם מושג ירוק מה לעשות בכסף הזה. מעט מאד הושקע אמנם במיזמים שוליים למחזור אשפה, אבל רובו הגדול, מיליארד וחצי שקלים, צבור ב"קרן הניקיון" בעוד פקידי המשרד להגנת הסביבה מגרדים בפדחתם בניסיון למצוא שימוש לכסף. רעיונות לא חסרים אמנם, אבל נראה כי המשרד להגנת הסביבה המופקד על הקרן לא הצליח עד כה ליישם את ההצעות.

הנתונים מבהילים: במקום להפטר מהאשפה, החליטה המדינה לטאטא אותה מתחת לשטיח במה שמכונה "הטמנה". כך נקברים מידי שנה 4 מיליון טונות של זבל ומרעילים את האדמה. במקום מזבלת חירייה שנערמה מתחת לאפם של תושבי גוש דן, הוקם אתר דודאים, שעושה בדיוק אותו הדבר אבל במקום להרעיל את אדמות המרכז היקרות הוא מזהם את אדמות הנגב.

באיחוד האירופי כבר מזמן לא "מטמינים" אשפה עירונית: מרבית האשפה, 80% ויותר, מופרדת וממוחזרת בבתי התושבים ובמתקני מחזור. יתר האשפה נשרפת לרוב במשרפות מיוחדות ההופכות אותה לחומר המשמש לייצור חומרי בניה ואספלט לכבישים. אצלנו היחס הפוך: רק כ-20% מהפסולת העירונית ממוחזרת, ובמצב זה אין שינוי בחמש השנים האחרונות. יתר הפסולת מפוזרת ב-16 אתרי "הטמנה". יש לציין כי בשנה הבאה יתחיל לפעול בפרק אריאל שרון (חירייה) מפעל המחזור שישנה מעט את התמונה העגומה. המפעל צפוי למחזר כ-1,500 טון אשפה ביום ויגדיל בכ-7% את שיעור המחזור.

"כנראה שלא נוכל הגדיל בהרבה את שיעור המיחזור" אמר בכנס ד"ר איתן זילביגר, מנכ"ל חברת אקוסול. אקוסול, השייכת לקבוצת ואוליה הבינלאומית, מפעילה מתקן מורכב לשריפה וטיפול בפסולת מסוכנת בדרום. הטיפול המיוחד שדורשת הפסולת הכוללת חומרים רעילים במיוחד שאסור שיסכנו אנשים לאחר השימוש, דורש אמצעים מיוחדים שהמדינה אינה מתקשה להקצות. עיקר ההזנחה הלאומית היא בפסולת "הרגילה".

"הפרדת הפסולת נעשית בשתי רמות: זה מתחיל בציבור שצריך להגיע לרמה מאד גבוהה של הפרדה כבר בפתח הבית, זה דורש חינוך קפדני ומטיל עול כבד על האזרח. כנראה שאנחנו לא שווייצריה או מדינה אחרת בצפון אירופה ואנחנו לא מצליחים להגיע לרמות כאלה של מחזור. השר הקודם להגנת הסביבה כבר הודיע שפרויקט "הפחים החומים" להפרדה ביתית נכשל".

מה הפתרון?

צריכים להפריד אשפה ולמחזר ככל האפשר. הצלחנו לחנך אזרחים להפריד נייר ולזרוק אותו לפחים נפרדים, אנחנו מפרידים גם זכוכית ובקבוקי פלסטיק לא רע. אבל בזה זה נגמר. במקביל צריך להיערך לשריפת יתר האשפה. בעבר התנגד המשרד להגנת הסביבה לשריפת אשפה. היום אנחנו כבר שומעים נכונות לבדוק את הפתרונות שאנחנו מציעים.

אפשר להבין את ההתנגדות. שריפה נשמע רע מבחינה אקולוגית

מתקני השריפה המתקדמים לא פולטים כל זיהום ואינם פוגעים בסביבה. אתה יכול לבקר בערים כמו המבורג ורוטרדאם ולראות מתקני שריפת אשפה בתוך אזורים עירוניים. במקום לפלוט עשן מייצרים מפעלי השריפה חומרים לענף הבניה. הם גם מפיקים את כל האנרגיה שהם זקוקים לה מהאשפה שהם שורפים. מכיוון שהם נקיים אפשר להקים אותם בקרוב לאזורים העירוניים מהם נאספת האשפה, במקום להסיע אותם על פני כל הארץ, כפי שעושים היום במשאיות וברכבות המסיעות את האשפה של גוש דן לאתר ההטמנה דודאים.

והעלויות כלכליות?

הקמת מתקן שיכול לשרוף אלפי טונות ביום יכולה לעלות בין 20 ל-50 מיליון דולר. עלות הטיפול באשפה היא כ-80 דולר לטונה, שזה מחיר דומה ואולי אף נמוך מעט מעלות פינוי האשפה היום, ולהבדיל משיטת ההטמנה הוא אינו מזהם את הקרקע.

אז איך זה לא קרה עד כה?

כפי שאמרתי היתה התנגדות של המשרד להגנת הסביבה, אבל משיחות עם ראשי המשרד הבנו שהם שוקלים את עמדתם מחדש. מלב זאת צפויה התנגדות בוועדות התכנון. זה מסוג המפעלים המכונים "נימבי" – "Not in my back yard" - הכל מבינים שהם נחוצים אבל אף אחד לא רוצה אותם לידו. אבל אין לזה סיבה. המשרפה תבנה על פי התקנים הגבוהים ביותר, שמבטיחים שלא תהיה פגיעה בסביבה. להיפך: זהו הפתרון הכי סביבתי לבעיית האשפה של ישראל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully