במקומות רבים מבוצע טקס מכירה פומבית בפני הקהל, לכל המרבה במחיר, תוך דחיקת כל מי שידו אינה משגת לשלם סכומים נכבדים ו"להתחרות" ברכישת המושבים או התפילות. מי שמציע לרכוש במאות שקלים מוצא את עצמו נדחק ומפסיד למי שמוכן ויכול לשלם אלפי ולעתים עשרות אלפי שקלים.
ימי החג והמועד מציפים מדי שנה את הבעייתיות סביב מכירת מושבים ושלל כיבודים אחרים בבתי כנסת תמורת ממון רב. בהיעדר חקיקה מתאימה, פרוץ התעריף ונקבע באופן עצמאי על ידי כל בית כנסת, וזאת, בהתאם לגודלו של בית הכנסת, יוקרתו, מיקום המושבים בבית הכנסת, זהות החזן וכדומה.
מצב זה מקפח, באופן מובהק, יחידים ומשפחות, שאין ידם משגת לשלם סכומים כה נכבדים לצורכי תפילה. בניסיון להתמודד עם הבעיה הונחה על שולחן הכנסת בשנת 2007 "הצעת חוק שירותי הדת היהודיים", שבה הוצע כי התעריף המירבי עבור מושב בבית כנסת לא יעלה על 50 שקל. עוד הוצע כי מי שבבעלותו, בניהולו או בפיקוחו מצוי בית כנסת, לא יהיה רשאי לדרוש ממי שילם את הסכום עבור מושב בבית הכנסת כל תרומה או סכום נוסף אחר. הצעת החוק לא הבשילה לחוק, והתיקון שהוצע לא הוכנס לספר החוקים הישראלי.
בהעדר חקיקה בנושא רווחת תופעת ה"ספסרות" במושבי תפילה, ובתפילות עצמן, אף שהיא מקפחת זכויות יסוד. אף שסכומים אלה משמשים לצורכי בית הכנסת, מדובר בנוהג נפסד שרומס את המטרה האמיתית לשמה נועד בית הכנסת.
במקום ליצור מצב שבו כל מי שחפץ לבוא ולהתפלל בבית הכנסת מוזמן לעשות כן, ורשאי לשבת בכל מקום שירצה, על בסיס מקום פנוי, נהפכו מקום הישיבה בבית הכנסת, או הזכות לשאת תפילה כלשהי, לסמל סטטוס, שפתוח רק בפני בעלי היכולת הכלכלית.
במדינה שבה בתי הכנסת ושירותי הדת מתוקצבים על ידי המדינה, אין זה ראוי או תקין לספסר במושבי התפילה ובכיבודים האחרים בבית הכנסת. הגיעה העת לקבוע גובה תעריף מירבי של מושב בבית כנסת, ולאסור "מכירת" תפילות וכיבודים אחרים בבית הכנסת.
הכותבים הם עורכי דין ממשרד בר-און, כהן העוסק בתחום הליטיגציה, דיני משפחה ודיני ביטוח ונזיקין