נערת ליווי עירערה לבית המשפט נגד חיובה במע"מ

ל', נרקמונית בשנות ה-30 לחייה, נדרשה לשלם מע"מ בהיקף 141,312 שקלים על הכנסות בית הבושת שבו עבדה. בית המשפט שמע - והפחית את החיוב

  • בית בושת
אלה לוי וינריב
(צילום: ShutterStock)

ל', נרקמונית בשנות ה-30 לחייה, העובדת כנערת ליווי, נולדה בישראל, ומעידה על עצמה כבעלת השכלה מוגבלת ("בקושי שמונה שנות לימודים סיימתי"). במשך תקופות ארוכות היא הייתה מכורה לסמים, ורק לאחרונה, לדבריה, הצליחה להיגמל ולהפסיק את השימוש בהם. היא גרושה, אם לילדה אחת, ובעלה לשעבר אינו משלם לה מזונות. אין לה דירה משלה, והיא ובתה מתגוררות בבית אמה הקשישה והחולה, אותה סועדת ל'.

עוד בוואלה! NEWS

למה לי לחזור לעבוד אם אני מקבל דמי אבטלה? הטעות הגדולה שאנחנו עושים

לכתבה המלאה

גם ל' עצמה סובלת מבעיות רפואיות, מעבר להתמכרותה לסמים. היא נטולת נכסים, ומתקשה לפרנס את בתה. הצורך לכלכל את בתה הקטנה והדחף להשיג סמים הובילו אותה לא פעם "למכור את גופה" על-מנת להשיג את הכסף הדרוש. אבל כל זה לא עניין את מנהל מע"מ שהתדפק יום אחד על דלתה של ל' ודרש ממנה מע"מ בהיקף 141,312 שקלים על הכנסות בית הבושת בו עבדה - היינו לא בגין מתן שירותי ליווי בעצמה אלא בגין ניהול העסק וגריפת הרווחים ממנו.

המחלוקת בין רשות המסים ל-ל' הגיעה לביהמ"ש המחוזי ולשולחנו של שופט המיסוי, הארי קירש, שנדרש לבחון אם ל', נערת ליווי, מכורה לסמים, שמכרה את גופה באותו בית בושת, הייתה בעלת העסק, ואם כן - בכמה מס יש לחייב אותה. באופן לא מפתיע, לא נוהלו פנקסי חשבונות בבית העסק, לא נפתח כל תיק מס וההכנסות שהתקבלו בו, לא דווחו. מנהל מע"מ טען כי ל' היא בעלת העסק ורשם אותה כ"עוסק מורשה" מיוזמתו. מנגד, טענה ל' כי היא סייעה בניהול העסק עבור גבר המוכנה "עדי", אך היא חששה מפניו ולכן לא גילתה לרשויות שהוא בעל העסק האמיתי.

ביהמ"ש בחר בגרסת "אמצע" באשר למעורבותה של ל' בניהול בית הבושת, ותוך כדי ההליך המשפטי נחשף סיפור מכמיר לב על חייה הקשים של אם חד-הורית העובדת בזנות, וכן נחשפו "מאחורי הקלעים" של בתי הבושת בישראל והכנסותיהם.

הסיפור מתואר בערעור שהגישה ל' - באמצעות עוה"ד משה כדר ואמנון סמרה - במסגרתו נדון חיובה במס של ל' על הכנסות בית בושת ברחוב המסגר בת"א ממאי 2008 עד יוני 2009. מנהל מע"מ ת"א, שראה ב-ל' בעלת העסק, על סמך עדויות שהגיעו אליו, חייב אותה במס עסקאות על הכנסות בית הבושת, ואף סירב להתיר לה קיזוז מס תשומות כנגד החיוב במס עסקאות, כך שהמס שהוטל היה על מלוא המחזור המשוער של העסק.

4 חדרים פעילים

לפי הנתונים העסקיים, על-פי גרסתה של ל', אישה שעבדה בבית הבושת וסיפקה שירותי מין תמורת תשלום, יכולה להרוויח כ-8,000 שקל לחודש, על-בסיס 20 ימי עבודה בחודש, וזאת ללא צורך בעמידה בהוצאות של ממש. לפי הראיות, בבית הבושת היו ארבעה חדרים פעילים בהם התבצעה עבודהשבעה ימים בשבוע, כמעט סביב השעון, במסגרת שתי משמרות ביום בשעות: 08:00-18:00 ו-18:00-06:00; עוד נמצא כי בכל חדר שילם כל לקוח 225 שקלים, וכי חלקו של הבעלים בפדיון עמד על 50%, כאשר היתרה שולמה לנשים שעבדו במקום. לפי נתונים אלה המחזור החודשי של העסק - לאחר התשלום לנשים - היה כ-108 אלף שקל.

תפעול המקום תמורת מעט כסף

ל' טענה בביהמ"ש כי היא סייעה לגבר המכונה "עדי" בתפעול העסק בתמורה לסכומים פעוטים שהוא נתן לה מעת לעת, אולם ככלל הכנסות העסק היו שלו והיא פעלה לפי הנחיותיו. לדברי ל', היא כלל כלל לא ידעה מה שם משפחתו של עדי או היכן הוא גר. היא תיארה את גילו ואת חזותו החיצונית של עדי בתיאורים כלליים בלבד, וטענה כי הוא ביקש ממנה לחתום על הסכם השכירות מול המשכיר והעביר אליה כסף לשם ביצוע התשלום. היא סיפרה כי היא זו שהייתה אוספת, לפי הוראותיו של עדי, את חלקו של העסק בפדיון הנשים ומעבירה אותו לידיו במקומות מפגש שונים, תמיד מחוץ לבית הבושת.

מפעם לפעם, טענה ל' בביהמ"ש, עדי היה נותן לה כסף כדי לשלם לספקים (פרסום, אספקת ציוד, שירותי כביסה), וכן סכומי כסף קטנים, באופן ספורדי, כגמול על הסיוע שלה בניהול העסק. "אני חד-הורית, ללא בית וללא שום גב כלכלי, ויש לי ילדה קטנה, ובגלל זה (עדי) היה מדי פעם נותן לי כמה שקלים - לפעמים 200 שקל בשבוע, ולפעמים 100 שקל, כדי שיהיה לי לעצמי לקנות סיגריות, קצת אוכל", העידה ל' בביהמ"ש, "ולפעמים כדי לקנות 'מנה', כשעוד הייתי משתמשת בסמים... היה זורק לי 100, 200, 300. לפעמים אם היה חגיגה, היה נותן 400 שקל".

רושם של אמינות

עם זאת, בכל השלבים הקודמים של המחלוקת בין ל' לבין מע"מ, היא כלל לא העלתה את הטענה כי היא אינה הבעלים האמיתיים של בית הבושת. להיפך, היא שבה ואישרה כי העסק שייך לה, ורק בשלב הערעור לביהמ"ש, טענה כי עדי הוא הבעלים האמיתיים.

לפי גרסתה בביהמ"ש, נמנעה ל' בעבר מלהזכיר את קיומו של עדי ואת עובדת היותו הבעלים האמיתיים של העסק, מתוך פחד שהוא יפגע בה. לדבריה, עדי הנחה אותה לומר שהיא בעלת העסק, במקרה של פשיטה משטרתית, ואמר לה, בין היתר: "את לא צריכה להזכיר את השם שלי. אסור שהשם שלי יבוא בפה שלך". עוד העידה ל': "הוא עשה הכל כדי שיצביעו עלי לאורך כל הדרך שאני הבעלים. לאנשים כאלה לא אומרים לא... זה לא עולם שאפשר להגיד את שמות האנשים. במשטרה כל פעם שאלו אותי: 'יש מאחוריך אנשים?', ולא יכולתי להגיד, פחדתי. גם היום אני מפחדת... בעולם הזה מפחדים מאנשים כאלה. עבריינים".

דבריה של ל' נגעו לשופט קירש. "עדותה של ל' השאירה רושם של אמינות, לפחות באשר לנסיבות הכלליות של מערכת היחסים (והמרות) בינה לבין עדי", כתב בפסק-הדין. "החלטתי לקבל את דבריה כי מאחורי העסק עמד גם גבר, ואילו מתוך פחד היא נמנעה תחילה לספר על קיומו, עד שהבינה כיצד הימנעות זאת עלולה לפגוע בה בתחום הפיסקאלי".

השופט ציין כי "במקרה הנוכחי, בו אין דרך לדעת בוודאות אם העסק באמת היה שייך לגבר בשם עדי, אך לנוכח הנסיבות הקשות של ל', אעדיף להיכשל במתן אמון בלתי-מוצדק בעדותה, מאשר לשלול בטעות את גרסתה בקשר לעדי ולהטיל עליה באופן מוטעה את מלוא נטל המס של העסק. באפשרות אחרונה זו טמונה עבור ל' מכה כפולה: גם ניצול בידי הגבר לצורך הסוואת בעלותו בעסק, וגם חיוב בחובות לא לה". בנוסף, צוין כי לא עלה מהראיות כל ממצא, לפיו ל' צברה נכסים או חסכונות כתוצאה ממעורבותה בבית הבושת, ולא נסתרה טענתה כי עיקר הכספים שהופקו בעסק, הועבר לידי גורם שלישי.

עם זאת, קבע השופט כי ל' המעיטה בעדותה באשר למידת מעורבותה היומיומית בתפעול העסק, והוא אף התקשה לקבל כמדויקת את עדותה באשר לסכומי הכסף שנתן לה עדי כשכר. "יהיו מימדיו המדויקים של העסק אשר יהיו, ללא ספק מדובר במקום פעיל, אליו הגיעו לקוחות רבים מדי יום, ועבדו בו נשים רבות. ככל הנראה הייתה גם תחלופה תכופה של נשים. הפדיון היומי הסתכם ככל הנראה ב-7,000 שקל או יותר. היה צורך בשירותי כביסה, שמירה ופרסום. היה צורך לדאוג לנקיון המקום ולגיוס נשים חדשות", כתב השופט, ומכך הסיק שקשה להניח כי ל', כאחראית בפועל על ניהול בית הבושת, נהגה להגיע למקום רק מפעם לפעם, כפי שהעידה, ולא הפגינה נוכחות באופן תדיר ורציף יותר.

לפיכך, קבע השופט כי חלקה של ל' בתפעול העסק היה גדול ממה שתואר בעדותה, וכי הגמול הכספי שהפיקה ממנו היה גבוה יותר ממה שסיפרה. ביהמ"ש קבע לכן, כי יש לייחס ל-ל' שליש מהכנסות העסק. עוד קבע השופט כי אין מקום בנסיבות העניין להתיר ניכוי מס תשומות בקשר להוצאות שאינן מגובות בחשבוניות מס, אולם הוא התיר לנכות את מס התשומות הכלול בחשבוניות שכן היו בידיה של ל'. "הסכומים אינם מהותיים במיוחד, והתוצאה שתתקבל מיישום גישה זו הינה צודקת יותר", נימק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully