פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חצאי אמיתות בדרך להעלאת גיל הפרישה לנשים

      נשים ששברו את תקרת הזכוכית של שוק התעסוקה הגברי עושות שימוש בנימוק של שוויון- חברתי-מגדרי, כדי להעלות את גיל הפרישה לנשים. מה חבל שבדרך הן מחלישות את החלשות ממילא - עוד קצת. דעה

      בית אבות (ShutterStock)
      (תצלום: ShutterStock)

      התומכות הבכירות ביותר בהעלאת גיל הפרישה לנשים מעלות שני טיעונים מגדריים שהם בבחינת חצאי אמיתות. הטיעון העיקרי, הוא האמונה בשוויון מגדרי שמאלצת אותן להסכים ולתמוך גם בהחלת שוויון חברתי בכל הקשור למועדי הפרישה לגמלאות של הגברים. "אני לא רואה סיבה לפער בגיל הפרישה של נשים וגברים", הכריזה נגידת הבנק המרכזי. "צריך להפסיק לדבר על גיל הפרישה לפי מגדר", מגבות האחרות.

      לקריאה נוספת:
      מדד חברתי כלכלי של ערי ישראל: ירושלים ראשונה מהסוף
      דירוג: מי הנשיא העשיר ביותר בתולדות ארה"ב?
      בני 14 שמגלגלים מיליונים – הדור הצעיר של הסטארט

      הנימוק הנוסף הוא שכביכול הסיבה להעלאה גיל הפרישה נובעת דווקא מהרצון להיטיב עם הנשים בכך שתגרום להן להשתתף יותר בשוק העבודה. "עובדה היא", טוענות המצדדות, שהשינוי הקודם משנת 2004 שהעלה את גיל המינימום לפרישה לנשים ל-62, "תרם להגדלת שיעור ההשתתפות של הנשים בשוק העבודה".

      ראוי שנזכיר שהנשים המכהנות בתפקידים בכירים במשק אינן מושפעות אישית מגיל הפרישה לגמלאות. כלומר, הן עושות שימוש בנימוק המגדרי, אך באופן אישי החוק בדרך כלל לא רלוונטי לגביהן. ייתכן שהן מביטות על האחרות מעמדה מוגבהת, ולכן שוכחות שהן היוצאות מהכלל. אולם, שרות, מנהלות בנקים ובעצם כל אישה עצמאית מצליחה, אינן פורשות מהעבודה כתוצאה מכפייה של החוק. למצליחות, תמיד יהיו אפשרויות תעסוקה נוספות, ובכל מקרה מצבן הכספי ערב זקנתן בדרך כלל איתן.

      האם לא היה ניתן לצפות מנשים שכן שברו את תקרת הזכוכית של שוק התעסוקה הגברי אצלנו, לפעול נגד האפליה ואי השוויון של הנשים? הן הרי יודעות שנשים מבוגרות, יחסית, אפילו כשהן צעירות עד שני עשורים מגיל הפרישה של הגברים, מתקשות להתקבל לעבודה בגלל דעות קדומות. על שולחנן מניחים את הנתונים שנשים מקופחות בנושאי שכר. הן היוצאות מן הכלל בשבירת המחסומים לנשים, בדרך למשרות ניהוליות. לכן, זוהי אכזבה של ממש שבמקום שישימו לנגד עיניהן את עקרות הבית, הסייעות, הקופאיות ובעצם כל אישה חלשה אחרת, הן עושות שימוש בנימוק של השוויון החברתי המגדרי, בדרך להחלשת החלשות-ממילא עוד קצת.

      חשש מדלדול ביתרות הביטוח הלאומי

      הנימוק השני של המצדדות בהעלאת הגיל, המבוסס על הנתונים של שיפור בתעסוקת נשים משנת 2004 – במקביל להעלאת גיל המינימום לפרישת נשים מ-60 ל-62 שנים; מדובר בעובדה נכונה, אבל הפרשנות שהיא נובעת כביכול כתוצאה מהתיקון הקודם לחוק גיל פרישה מוטה ומטעה.

      הגורם המרכזי לגידול הוא עצם הקפיצה של מעל ל-3 שנים בתוחלת החיים הממוצעת בעשור האחרון. התוצאות של העלייה החדה מגוונות: עלייה בגיל היציאה מבית ההורים, עלייה בגיל הנישואים, עלייה בשיעור הגירושים וגם עלייה ברצון של גברים ונשים בגילאי פרישה להמשיך ולעבוד. התחושה הסובייקטיבית של נשים כיום שונה בהשוואה לתחילת המאה; הרי החיים עשויים להיות ארוכים, ולכך יידרשו משאבים לעשרות שנים.

      במילים אחרות, המודעות והעלייה בתוחלת החיים עצמה הביאו לכך ש-84% מהנשים השכירות מעדיפות שלא לפרוש בגיל 62, אלא מאוחר יותר. לו החוק היה הגורם הרלוונטי לשיעור התעסוקה, הרי שרוב הנשים היו פורשות מיד בגיל המינימום ולא מנצלות את האופציה להמשיך בעבודתן. המסקנה המתבקשת היא שהגידול בשיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה מושפע מעט מאוד מחוקים או רגולציה. לעומת זאת, העוני בקרב זקנים מאוד מושפע מהקיצוצים שהמדינה מטילה על אזרחיה.

      המצדדות, כמו גם המצדדים, רואים בהעלאת המינימום לגיל הפרישה לנשים את הזווית הציבורית של חשש מדלדול ביתרות הביטוח הלאומי. הם מאמינים שמניעת תשלום קצבת זקנה בגיל 62 מהווה פתרון פשוט ויעיל לבעיה הזו. הם לא נחשפו לפתרונות חלופיים. מובן מאליו, שהן לא נותנות את המשקל המוביל לדאגה לנשים כפרטים, כלומר להשאיר בידן את האפשרות לפרוש בכל מועד שיחפצו בין גילאי 62 ל-67. המצדדות בשינוי החוק הכריעו את הכף נגד הנשים כפרטים, בעד קיצוץ זכויות, שמשמעותו דומה להטלת מס נוסף. זוהי דעה לגיטימית, לו היתה נעשית תוך שימוש בנימוקים האמיתיים. אילו לא היה נעשה על ידי הבכירות שימוש ציני בדגל השוויון המגדרי.

      צריך לקוות שבסופו של מאבק שינוי החוק יידחה, ושהמדינה תחל סוף סוף להשקיע משאבים שיסללו את הדרך להעסקת מבוגרים (גברים ונשים) המעוניינים בכך, בסמוך ולאחר גיל הפרישה הכפוי. שמישהו יורה להפסיק לחשוב רק במונחי הטלת מיסים וקיצוץ הטבות אלא לחשב במונחים של "תוכנית אב לאומית להזדקנות האוכלוסייה". אם נמשיך לרדוף כמדינה אחרי העלייה בתוחלת החיים בדרך הקלה של חקיקה - כולנו נפסיד.

      הכותב הוא גרונטולוג ומחבר הספר "מגה חיים"