לא מעט אנשים חושבים, או שרוצים לחשוב, שההפסד של ממשלתו של רנצי במשאל העם באיטליה מקרב את איטליה לעזיבת האיחוד. אם זה נכון, נקבל דוגמה נוספת להחלטה שנראית הגיונית, בהנחה שכל השאר היה נשאר ללא שינוי, אבל בעצם שגויה מאוד.
דוגמא פשוטה להחלטה כזאת היא משחק בתורת המשחקים שבו מבקשים מקבוצה של אנשים לבחור מספר בין 0 ל-100 שיהיה חצי מהממוצע שכולם ירשמו. כל אחד רושם את המספר שבחר על פתק ומגיש אותו למי שעורך את הניסוי. עורך הניסוי לוקח את כל הפתקים, ומוצא את הסכום הממוצע שנרשם על כל הפתקים. הזוכה הוא מי שרשם את הסכום הקרוב ביותר לחצי מהממוצע.
תורת המשחקים חוזה ששחקנים ירשמו במקרה כזה אפס. ההגיון הוא פשוט: אין טעם לרשום 100 בגלל שאם כולם ירשמו 100, ינצח מי שירשום 50. אבל אם כולם ירשמו 50, אין טעם לרשום 50, כי ינצח מי שירשום 25 וכן הלאה, עד המסקנה המתבקשת שאין טעם לרשום מספר גדול מאפס.
כשנותנים לאנשים לשחק את המשחק הזה בחיים האמיתיים, מגלים שרוב האנשים רושמים 50 וחלק קטן רושם 25. העובדה שרק מעטים מבינים עד הסוף את ההיגיון של המשחק מאפשרת לשחקנים שכן מבינים - שכל שאר המשתתפים לא יחשבו עד הסוף - הזדמנות מצוינת להרוויח.
הפרישה של אנגליה - מכה, פרישה של צרפת - סוף האיחוד
במידה רבה, גם מי שמטיף לעזיבת האיחוד באיטליה או בצרפת מנצל את חוסר היכולת של חלקים בציבור להבין עד הסוף את ההשלכות של המהלך. רוב הציבור, גם באיטליה, גם באנגליה וגם בצרפת, נהנה מהיתרונות של האיחוד האירופי. הוא נהנה לטייל באירופה בלי להציג דרכון, לעבוד בכל מדינה שירצה, לרכוש מוצרים אירופיים במחירים שבהם צרכנים ישראלים יכולים רק לקנא, וגם מכך שקבוצת הכדורגל שלו יכולה להביא זרים אירופאיים ללא הגבלה.
מצד שני, הוא פחות נהנה מדברים אחרים. הוא פחות נהנה מכך שהמדינה שלו משלמת מסים לאיחוד האירופי - למרות שהוא נהנה כשהמסים הללו מסבסדים את המזון שהוא אוכל ואת היין שהוא שותה. הוא לא נהנה מכך שעובדים זרים מגיעים לעבוד בעבודות שאותם עשו פעם עובדים מקומיים - למרות שהוא נהנה שהמחירים שהוא משלם עבור אותם מוצרים ירדו משמעותית. הוא לא נהנה מהעובדה שפליטים מגיעים לאירופה והאיחוד אינו מצליח לטפל בבעיה - למרות שלא האיחוד יצר אותה, וספק רב אם צרפת או איטליה יטפלו בה טוב יותר בכוחות עצמן.
מי שמטיף לעזיבת אירופה משכנע את הצרכנים שאם יעזבו את האיחוד, הדברים שמהם הבוחרים לא נהנים - ייעלמו, אבל שבמקביל, האיחוד האירופי יישאר. לכן, כדאי לצאת מהאיחוד כי שום דבר לא ישתנה גם אם עוד מדינה או שתיים יצאו מהאיחוד. מכיוון שלאיחוד יהיה עניין לשמור על יחסים טובים עם מדינות באירופה גם אחרי שהן יעזבו, אז גם מדינה שתעזוב תיהנה בעצם מאותם תנאים, אבל בלי החובות.
אבל כאן מגיעה הבעיה של טווח הראות. הפרישה של אנגליה היא מכה לאיחוד, אבל אנגליה הצטרפה מאוחר, ומעולם לא לקחה חלק מלא באיחוד. צרפת ואיטליה היו שם מההתחלה, ובלעדיהן, אירופה כבר לא מאוחדת. כך שבלעדיהן, בעצם, זה כבר סוף האיחוד. מכיוון שכך, אם מדינה כמו צרפת או איטליה תצא מהאיחוד, כולן ייפגעו בצורה משמעותית, כי ההסדרים הקיימים כבר לא יחזיקו, ועד שיהיו הסדרים חדשים ייקח זמן. לכן, יש מקום להאמין שהפוליטיקאים גם בצרפת ואיטליה יימנעו מעזיבה של האיחוד. אבל בדיוק כמו השחקנים שלא מבינים שלפני שהם מחליטים על הסכום שהם בוחרים צריך לחשוב כמה צעדים קדימה, בהחלט יש חשש שהמצביעים יצביעו למי שמבטיח שלחשוב על צעד אחד זה יותר ממספיק.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי