היזם אורן לוני, שהתמחה במכירת זיכיונות לרשתות מזון מהיר עזב לארצות הברית לאחרונה תוך שהוא מותיר אחריו חובות כבדים של מיליוני שקלים, רובם לגורמים פרטיים שרכשו ממנו זיכיונות לרשתות שהתגלו כ"חתול בשק". עם רשתות מזון אלה נמנות השניצליה, יו-יו, בורגרים, סיצליאנו ובנדורה.
סיפור קריסתו של לוני מגלה טפח מתחום שאינו עומד, דרך כלל, במרכז עולם המשפט המסחרי: עסקות זיכיון. לכאורה, עסקת זיכיון היא מתכון מנצח לשני הצדדים: הגוף המזכה מרוויח מהלך של פיתוח עסקי מואץ בעלויות נמוכות יחסית מבחינת הרשת, שכן הזכיין נושא בעליות הקמת העסק והרשת מקבלת מקור חדש להגדלת המחזור. הזכיין, מצדו, מקבל עסק עם "גב חזק" שיש לו "אמא ואבא", קונספט פועל ומוניטין.
סכום עסקת זיכיון, כולל עלות הקמת הסניף, נאמדה עד לפני כמה שנים במיליוני שקלים, ולמרות זאת זכיינים רבים צבאו על דלתותיהן של רשתות שונות בבקשה לרכוש זיכיון. זכיינים שילמו לרשתות בתחום המזון דמי זיכיון חד פעמיים של 100-600 אלף שקל, לקחו על עצמם את עלות הקמת העסק, שמגיעה לעתים קרובות למיליוני שקלים, ואף הסכימו לשלם לרשת סכומים חודשיים קבועים, שנגזרו מהמחזור.
החגיגה הזו, והנכונות לשלם כל כך הרבה כסף עבור זכיונות, הסתיימה לאחר המחאה החברתית, וביתר שאת בשנתיים האחרונות. מאז זכיינים אינם מוכנים לשלם את הסכומים ששילמו בעבר עבור רכישת זיכיון בתחום ההסעדה, ופונים לאיתור רשתות שדורשות עבור הזיכיון תשלום חד פעמי של מאות אלפי שקלים בודדים, הכוללים תשלום עבור דמי זיכיון, הקמת העסק ולעתים גם עבור הסחורה לחודשים הראשונים.
השינוי הזה בסכומים נובע מריבוי עסקות זכיינות שהסתיימו במפח נפש. במרבית המקרים מפח הנפש היה של הזכיין, שלא אחת השתמש בכל חסכונותיו למה שנראה בעיניו כ"עסקת חייו" ובסופו של יום נותר עם חובות בסכומי עתק.
באחד המקרים שהתפרסמו לאחר קריסתו של לוני, הוא של משוחרר צה"ל שפתח סניף של אחת מרשתות המזון המהיר, תמורת מאות אלפי שקלים, אך לפי כתב התביעה לא קיבל מהרשת דבר פרט לאדמה חרוכה וחובות בהיקף עצום.
במרבית המקרים הסיבה לכישלון קשורה למהירות שבה נחתמה עסקת הזיכיון. כדי למנוע מצבים של חוסר ודאות שיובילו לקריסת החלום, על הזכיין לבדוק קודם כל את הרשת שברצונו להתקשר איתה, ובעיקר את הקונספט הנמכר וההיתכנות הכלכלית שלו, ולשאול את עצמו אם לרשת יש יכולת להעניק לו תמורה וליווי ממשיים לאורך הדרך.
בפסיקה שנתן בית המשפט לאחרונה נקבע כי רשת מחויבת לספק לזכיין "דבר מה" במהלך הפעלת הסניף שבבעלותו. באותו מושג עמום של "דבר מה" נכללים בין היתר - ליווי שוטף, הדרכות וגם ייעוץ, כך שחשוב מאוד שהזכיין ידאג לכך שההתחייבויות של הרשת יקבלו ביטוי מפורש בהסכם הזיכיון.
הסכם מפורט ובהיר בין הצדדים
אבל גם השאלה כיצד אפשר להיפרד מהרשת במקרה שמחליטים על גירושים מהותית לעסקה וחשוב להבהיר אותה עוד לפני החתימה על הסכם הזיכיון. בנקודה זו עשויה להיווצר התנגשות בין הצורך להגן על השקעת הזכיין בהקמת הסניף ורכישת הציוד והמלאי, לבין הצורך של הרשת להגן על הפעלת הסניף בצורה רציפה, ובהתאם להוראות וההנחיות האחידות.
כדי שעסקת הזכיינות תהיה מוצלחת, על הצדדים לבנות את יסודות ההתקשרות ביניהם תוך שהם דואגים שההסכם שייחתם ביניהם יכלול הוראות המבהירות מה צריך לקרות במהלך תקופת "החיים העסקיים" והוראות שיחולו בסיום ההתקשרות. הסכם הזיכיון חייב לחזות מראש מנגנון אפקטיבי ל"גירושים" בין הצדדים, בכמה סיטואציות עתידיות, ולאפשר לצדדים לפנות לערכאות משפטיות בקרים שבהם מגיעים הצדדים למבוי סתום. צד שההסכם שלו יהיה כתוב בצורה ברורה, ושהוראותיו יחזו את ההתמודדות הצפויה עם טענות משפטיות עתידיות, הוא הצד שסיכוייו בבית המשפט גבוהים ביותר.
קריסת הסכמי הזכיינות מול לוני, צריכים להוות תמרור אזהרה לגורמים פרטיים שמבקשים להיכנס לעולם הזכיינות, הנראה להם כמקום שבו ניתן לעשות כסף "קל" תוך זמן קצר. ללא הסכם מפורט מבהיר בין הצדדים, עלולים זכיינים ליפול, בדיוק כמו אלה שלא השכילו לעשות זאת ונפלו ברשתו של לוני, וכעת משלמים את המחיר.