השנה אנחנו מציינים יובל לאיחוד ירושלים, והסיפור שלי קשור לכך: לפני 77 שנים נולדתי בהר הצופים, ואמנם גדלתי בחיפה, אבל סבתי נותרה לגור בירושלים, בבית הונגרין שבמאה שערים (היא לא הייתה חרדית, אבל אז כמו היום חיפשו דירות זולות...). כשהייתי מבקר אותה, יכולתי תמיד לראות מהחלון את הדגל הירדני בעמדת הזקיפים והנה, ממש ביום אחד ב-1967, הגעתי לבקר והם כבר לא היו שם. הייתי רק בן 28, אבל באותו רגע חיי נקשרו עם העיר הזו לעד.
שלוש שנים לאחר מכן, עם מעט ניסיון ועוד פחות מכך כסף, עברתי לירושלים ופתחתי את מפעל גמאטרוניק, שהיה מפעל ההיי-טק הראשון בירושלים ואחד המפעלים הראשונים לקום בעיר המאוחדת. כבר 47 שנים המפעל מייצר טכנולוגיה ישראלית לכל העולם, תוך שהוא מספק כיום פרנסה לכ-200 עובדים ישראלים, ועוד מאות בהעסקת משנה בכל הארץ. גברים ונשים, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים וגם כמה שכבר עברו את גיל הפנסיה ומתעקשים להמשיך לעבוד, כמוני. המערכות שלנו, שתוכננו ויוצרו בישראל, נמצאות כיום בשדות התעופה בארה"ב ודרום אפריקה, באצטדיוני ריאל מדריד וברצלונה, בBank of china, במערכות לבידוק ביטחוני בכל העולם, בכורים אטומיים לייצור חשמל בסין ואפילו בדיסנילנד. כל מכרז כזה מושג בזיעה רבה ובמציאות של תחרות גלובלית עזה.
בשנים האחרונות אנו חווים קשיים דווקא מבית זאת בשל התעלמותם של משרדי ממשלה שונים מחובתם החוקית להעניק עדיפות לתוצרת ישראלית. בשלל דרכים והתחכמויות מועברים מכרזים ממשלתיים במאות מיליוני שקלים למיקור חוץ, ואין מי שאוכף את החוק החשוב והצודק כל כך. ובהיעדר אכיפה התופעה הולכת ומחמירה. לא מדובר בדרישה להעדפה לא הוגנת, אלא רק בבקשה ליישם את החוק.
החוק המחייב להעניק עדיפות במכרזים ממשלתיים להצעות כחול לבן, ובלבד שהמוצר הישראלי אינו יקר יותר, עומד בתקנים המתאימים ובדרישות המקצועיות. כשחוק זה הולך ומאבד ממשמעותו, אובדים איתו מקומות עבודה איכותיים לעשרות אלפי עובדים ישראלים, כי עם כל הכבוד לסטראט אפ - התעשייה והייצור הם עדיין מקור הפרנסה העיקרי למאות אלפי משפחות ישראליות.
הדרכים שבהן נעקף החוק רבות ומגוונות. כך לדוגמה יכול קבלן ישראלי לזכות במכרז אלא שאותו קבלן עצמו אינו מחויב להאציל את הדרישה הלאה - ולהעדיף בעצמו תוצרת כחול לבן. כך קורה שבמקרים רבים מבצעי העבודה הם קבלני משנה ממדינות אחרות - ובמדינות אחרות. שיטה נוספת היא להוציא "בקשה להצעת מחיר" במקום מכרז, גם בפרויקטים של מאות אלפי שקלים ואז החוק פשוט לא תקף, ללא כל סיבה מהותית. דרך נוספת היא להזמין מוצרים אזרחיים בכספי הסיוע הצבאיים ומחברות אמריקניות. יש לציין כי תופעה זו צפויה להחמיר עם הסכם הסיוע החדש, שיחייב שימוש בכלל כספי הסיוע בארה"ב בלבד.
אבל יש עוד שיטות החל מהגדרת מכרזים כבינלאומיים ללא סיבה אמיתית, וכלה בהצגת מצג שווא של היקף הפעילות העסקית בישראל כדי לעמוד בתנאי הסף ל"כחול לבן", כך ש-35% מכלל הפעילות צריכה להיות בישראל, וזאת כשהייצור עצמו נותר מחוץ לישראל, ועימו המשרות.
באופן כללי התחושה היא של חוסר רצון מצד גופים ממשלתיים לתמוך. דווקא בחו"ל אנחנו מוצאים שיש רצון לשמוע ולהתאים את הפתרון הטוב ביותר, ואילו בישראל יועצים ובכירים לא מגיעים לראות מוצר בירושלים "כי זה רחוק", אבל לטוס ללונדון או לארה"ב אין להם בעיה כמובן, כי אין מי שיאכוף.
לאחרונה נערך דיון ראשון בתופעה בוועדת הכלכלה של הכנסת, זאת בעקבות פניותי לחברי כנסת רבים שרבים מהם הבינו את הבעיה, ביקשו מידע נוסף, נפגשו עימי ואף הגיעו לסיורים במפעל עצמו. יוזם הדיון ויו"ר הוועדה ח"כ איתן כבל, הכריז כי הוועדה תמשיך לעקוב ולעסוק בנושא, ואף דרש ממשרדי הממשלה להעביר מידע בנוגע למכרזים שלמעשה הועברו למיקור חוץ. כולי תקווה כי חברי הכנסת, שוודאי רואים עצמם כפטריוטים של התעשייה המקומית, יפעילו את סמכותכם כדי שישראל תמשיך להיות מעצמה תעשייתית, וכדי שמפעלים כמו שלי יוכלו להמשיך להעסיק ישראלים, מכל המגזרים והדתות בייצור של כחול-לבן.
המגננות שקבעו המחוקקים לטובת התעשייה המקומית אינן חריגות לעומת מדינות אחרות בעולם המערבי והמתועש. בקרוב אנחנו חונכים מפעל ייצור בסין, שמיועד אך ורק לשוק הסיני וזאת משום שהממשלה הסינית, בניגוד למצב בישראל, מתעקשת על יצור מקומי במכרזים ממשלתיים.
כל עוד החוק שמחייב העדפת כחול לבן תקף מן הראוי שהוא ייאכף כלשונו וברוחו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במשרדי ממשלה, שצריכים להיות הראשונים לתמוך בתעשייה הישראלית.
הכותב הוא מנכ"ל גמאטרוניק תעשיות אלקטרוניקה