נושאים חמים

מהבריכה לצלחת: מאחורי הקלעים של גידול הדגים

תעשיית הדגים הטריים, שנשענת ברובה על בריכות הדגים, צפויה לעבור טלטלה כתוצאה מהרפורמה בענף. האם הרפורמה תהפוך את הענף לסביבתי יותר, או שתביא לחיסולו? מאיפה יגיעו אלינו הדגים החדשים? ומה יעלה בגורל בעלי החיים שנסמכים על בריכות הדגים בכל ימות השנה?

דניס (ShutterStock)
(צילום: shuttersock)

פסח הגיע - ואיתו גם בהלת קניית הדגים למאכל: אם בחודש ממוצע צורך הישראלי כ-800 גרם דגים טריים (וכ-800 גרם נוספים של מוצרי דגים, כדוגמת: סלטים, שימורי דגים, דגים מלוחים ועוד), זאת על פי נתוני משרד החקלאות שפורסמו לקראת החג - הרי שבמהלך ההכנות לחג, נוסקת הצריכה ל-1.4 קילו דגים טריים לאדם (עלייה של כ-75 אחוז לעומת שאר חודשי השנה).

לקריאה נוספת:

איכות חיים ויוקר מחיה בישראל: האם באמת כל כך רע לנו פה?
דו"ח השכר: איפה כדאי לעבוד בהיי טק או במגזר הציבורי?
60% הולך לסרסור: המספרים מאחורי העבודה בזנות

מאיפה מגיעים כל הדגים האלה שאנחנו אוכלים?

בקיץ 2016 יצא שר האוצר משה כחלון ביוזמה להורדת המכסים על ייבוא של דגים לישראל, זאת במטרה "להוריד את יוקר המחייה". המהלך נתפס על ידי מגדלי הדגים כאיום ממשי על ענף גידול הדגים בישראל. במקביל, הוחמרו הדרישות הסביבתיות ממגדלי הדגים והם חויבו לשדרג את מתקני הטיפול בשפכי הבריכות.

מגדלי הדגים יצאו למאבק ב"רפורמה בענף המדגה", בעיקר בגלל עלותה הגבוהה למגדלים. בעקבותיו, הגיעו לאחרונה המגדלים להבנות עם משרד האוצר באשר למימון הרפורמה, והוחלט שהמדינה תשתתף בכמחצית מהעלות בסכום של כ-70 מיליון שקל. בנוסף, יפוצו המגדלים בעקבות הורדת המכסים המוטלים על דגים שמיובאים לישראל. למרות זאת התבשרנו בכנס המדגה כי העלאת מחירי המים השוליים המשמשים את הענף עשויה להחריבו.

סביר להניח שאת הבעיות הכספיות יסגרו ביניהם אנשי האוצר ונציגי מגדלי הדגים, כך או אחרת, אבל שאלות גדולות עדיין נשארו פתוחות: למה בכלל צריך ענף גידול דגים מקומי בישראל אם ניתן לייבא דגים קפואים (במחירים זולים)? ומה החשיבות וההשפעה האמתיות של הענף החקלאי הזה על האדם והסביבה?

בריכות הדגים כחקלאות מקיימת

חקלאות מקיימת (בת-קיימא) מבוססת על הרעיון שהפעולות שאנו עושים היום לא צריכות לפגוע באפשרות של הדורות הבאים לבצע את אותן הפעולות בעתיד. חקלאות מקיימת מבוססת על העיקרון הזה ועל שילוב של היבטים סביבתיים, כלכליים וחברתיים נוספים. גידול מזון מקומי הוא אחד מהיסודות החשובים של החקלאות המקיימת, שמספקת לא רק מזון איכותי אלא גם תעסוקה, ומסייעת בכך לקיים התיישבות באזורים כפריים בישראל.

"תזונה מקיימת צריכה אספקה שוטפת כל הזמן ובכל מצב, ורק חקלאות מקומית מאפשרת את זה", אומר עופר מנדלסון, דוקטורנט מהמחלקה לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. בריכות הדגים מהוות, אפוא, רשת הגנה למקרה של אסונות או אירועים חיצוניים שבהם יופסק הסחר הימי לישראל. "הן מגדילות את ביטחון המזון", אומר מנדלסון. "ולבד מביטחון מזון, לדגים שמגודלים בארץ יש יתרונות תזונתיים על פני הדגים הקפואים המיובאים ויש עליהם פיקוח חמור יותר בכל הנוגע להימצאות כימיקלים ותוספי תזונה שונים".

מנתוני אגף הדיג שבמשרד החקלאות עולה כי במהלך השנה האחרונה, הישראלים צרכו כ-93 אלף טון דגים. הישראלי הממוצע מעדיף בעיקר את דגי אמנון, במקום השני הסלמון, במקום השלישי נמצאים דגי הקרפיון והדניס, במקום הרביעי התמקם הבורי ואת המקום החמישי תפס הכסיף, ובמקום השישי נמצא הפורל. "בישראל צריכת הדגים עומדת על 10 קילוגרם לאדם לשנה בממוצע. נתון נמוך בהשוואה למדינות הים התיכון האחרות, שם הצריכה היא של 30-20 קילוגרם לאדם", אומר מנדלסון. השוק הישראלי מתחלק בגדול לשניים: כמעט כל הדגים הטריים שנצרכים בישראל הם דגים מקומיים, בעוד שהייבוא מתבסס ברובו המוחלט על דגים קפואים, כשעיקר הייבוא מתבצע מסין.

"כשדג גדל בישראל אנו יודעים את ההיסטוריה שלו מבחינה וטרינרית ומבחינת ההובלה שלו, אך כשהדג מיובא אנו לא יודעים מה הוא עבר בדרך, או באיזה תנאים הוא אוחסן", אומר מנדלסון. דג קפוא מכיל 15-10 אחוז מים - נתון שיש בו כדי לפגוע בכמות בפועל של רכיב הדגים בתזונה, שכן בתהליך ההפשרה אובדות חלק מחומצות השומן הבריאות. אך תזונה מקיימת היא לא רק תזונה טובה או בריאה - תהליך הגידול עצמו חייב להתקיים בצורה סביבתית, ולרפורמה בענף צפויה להיות השפעה משמעותית במיוחד בכל מה שקשור לזיהום נחלים שבמשך שנים קלטו את השפכים הלא-מטופלים ששוחררו מבריכות הדגים לסביבה.

דגים (ShutterStock)
כשמגדלים בארץ יודעים את כל ההיסטוריה הווטרינרית של הדג (צילום: shutterstock)

חלק מהנוף, אבל גם חלק מהבעיה

על פי נתוני משרד החקלאות, רוב הדגים הנצרכים בישראל מיובאים, כ-22 אלף טון מייצור מקומי וכ-71 אלף טון מיבוא (רובו של דגים ומוצרים קפואים). הייצור המקומי של דגים נחלק לשלושה מקורות: חקלאות מים פנימיים (מדגה) כ-17 אלף טון, חקלאות ימית כ- 2,500 טון ודיג בים התיכון ובכנרת כ-2,500 טון. הגידול בבריכות הדגים בישראל הוא מקור פרנסתם של כ-2,000 עובדים. ברחבי ישראל פועלות כ-45 בריכות דגים, מרביתן (כ-75 אחוז) ממוקמות באזור העמקים (אזור עמק בית שאן), בסמוך לנחלים ובשטחים שהיוו בעבר אזורי ביצות שיובשו. בריכות דגים פועלות בהיקפים קטנים יותר גם במישור החוף, במפרץ חיפה ובנגב. כך, בריכות הדגים הפכו לחלק מהנוף הסביבתי בישראל והן מהוות בתי גידול לחים למגוון בעלי חיים ומקור מזון ללהקות ציפורים נודדות. עם זאת, למרותת תפקידן החשוב במערכת האקולוגית, בריכות הדגים הן גם גורם לזיהום רב שמגיע לנחלים ולסביבה.

כל מי שהיה לו אי פעם אקווריום בביתו יודע שמעת לעת חובה להחליף את המים ולנקות את מצע הגידול מהמשקעים המצטברים. מים אלה מכונים מי הפלט והם מאופיינים בכמויות משמעותיות של שאריות חומרי הזנה והפרשות. אך בעוד שבבית יגיעו מי הפלט לאסלה ומשם למכון העירוני לטיפול בשפכים, הרי שמי הפלט של בריכות הדגים משוחררים לטבע ולנחלים ופוגעים במערכות הצומח והחי. במסגרת הרפורמה בענף, מחויבים המגדלים לטפל במי הפלט ולעמוד בקריטריונים קבועים של איכות מים לפני שיוכלו להזרים אותם לנחל. ההזרמה לנחל מותרת רק במספר חודשים קבועים בשנה, והמגדל חייב גם לטפל בבוצה שנוצרת בתהליך הטיפול במי הפלט, באותו אופן שבו מטפלים בבוצה שנוצרת במתקני טיהור השפכים, בעיקר לקומפוסט או להטמנה.

קונפליקט בין המגדלים לטבע

ענף המדגה הישראלי יוצר כמה קונפליקטים שצריכים לבוא לפתרון לשביעות רצון כל הצדדים. מצד אחד, מדובר בענף חקלאי, כלכלי ותחרותי, שצריך לצמצם עלויות ולייצר הכנסות. בנוסף, כדי לעמוד בדרישות סביבתיות מינימליות לשמירה על הנחלים והטבע באזור יש צורך בהשקעה כספית נוספת. מעבר לכך, יש קונפליקט בין העופות שמגיעים לאכול דגים לבין כלכליות המדגה, ויש קונפליקט בין שיקולי קיימות וקיום בתי הגידול הלחים לבין העלאת מחיר המים השוליים שמשמשים את הענף בעשרות אחוזים.

לצד הקונפליקטים והבעיות, הענף טומן בחובו הזדמנויות לרווחים לכל הצדדים, זאת על ידי קיום בריכות דגים סביבתיות וכלכליות התומכות במגוון מינים רחב ומאפשרות תיירות אקולוגית נרחבת, צפרות ומיתוג מחודש של דגי ישראל כדגים "ירוקים" המבוססים על חקלאות בת קיימא.

בריכות הדגים בישראל הוקמו באזורי ביצות שיובשו ובסמוך לנחלים, אזורים שהיו בעבר בתי גידול לחים ושימשו בית למגוון מיני צמחים ובעלי חיים הנסמכים על המים. היום, משנעלמו מהנוף בתי גידול לחים טבעיים רבים, בריכות הדגים משמשות להם תחליף ומתפקדות כמעין בתי גידול מלאכותיים שמספקים מים, מסתור ומזון לציפורים, דו חיים, יונקים וזוחלים. תפקיד זה של בריכות הדגים הוא חלק משירותי המערכת האקולוגית לרווחת האדם.

"בריכות הדגים תוכננו כמעט ללא התחשבות בצורכי הנחלים או בבתי הגידול הלחים הטבעיים הגובלים בהם", אומרת ד"ר אורית סקוטלסקי, רכזת תחום מים ונחלים בחברה להגנת הטבע. "המִדגים בישראל מתבססים על המים שמזינים מעיינות ונחלים, ונבנו כך שהנחלים משמשים להם מאגר תפעולי, תעלות לסחרור מים ופתרון קצה למי הפלט". פעילות זו גרמה נזק לבתי הגידול הלחים הטבעיים. יחסי הגומלין המורכבים בין המדגים לנחלים פגעה גם בבריכות הדגים, כי חלק מהן חשופות להצפות במצבים של שיטפונות קיצוניים".

תיעוש בריכות הדגים

למרות הבעיות שעומדות בבסיס ענף המדגה, שינוי במצב הנוכחי עלול להיות הרסני עוד יותר לסביבה. "ענף המדגה בישראל נמצא בקשיים כלכליים, שמובילים להצטמצמות, לסגירה ולייבוש של בריכות דגים קטנות שמתאפיינות במים פתוחים, בצמחיית גדות עבותה, ובמגוון של מפלסי מים ושטחי בוץ, החשובים לשמירת הטבע", מציינת סקוטלסקי. "בנוסף, קיימת בחלק מאזורי המדגה מגמה שבמסגרתה משקי מדגה גדולים מתרחבים, מתייעלים, ומספחים בריכות של משקי מדגה שנסגרים. תהליך 'תיעוש' בריכות הדגים מלווה גם במגמה של גידור הבריכות, הסרת צמחייה וחיפוי הבריכות. כתוצאה מכך, קיים חשש שהנוף הייחודי של בריכות הדגים, שנותנות מענה מסוים למגוון הביולוגי של בתי הגידול הלחים שנפגעו, פשוט ייעלם".

על פי סקטוטלסקי, הרפורמה המקודמת בענף המדגה מהווה הזדמנות לחזק מגמות של שמירת טבע וסביבה בענף המדגה. "שמירה על בריכות דגים פעילות כבתי גידול לחים מלאכותיים שתומכים בשימור המגוון הביולוגי, ושיפור התפקוד הסביבתי-אקולוגי של ענף המדגה הם אינטרס לאומי", היא אומרת. "אנחנו סבורים שראוי שממשלת ישראל תציע תמיכות ישירות למגדלי הדגים, כדי לעודד הסבה לניהול אקולוגי של בריכות הדגים, ולתמיכה במשקי מדגה השומרים על הטבע. במדינות רבות בעולם מקובל כיום לשלם לחקלאים עבור אספקת שירותים אקולוגיים חיוניים. לכן ראוי לגבש תכנית לתמיכות ישירות במשקים שמקצים חלק משטח המדגה לבריכות דגים רדודות עם צמחיית גדות. אזורי מדגה כאלה, מספקים מסתור ומזון לציפורי מים ולחיות בר, ויכולים להוות גם בסיס לפיתוח מיזמים תיירותיים בבריכות הדגים".

פרופ' אביטל גזית, אחד המומחים הבכירים בישראל לבתי גידול לחים הציע שבכול מדגה יאופיינו שני אזורים. אזור תפעולי אינטנסיבי מופרד מהקהל הרחב מצד אחד, וצמוד לו אזור נפרד המנקה ומסנן את מי הבריכות בצורה טבעית ויהווה בית גידול עשיר, בעל פעילויות פנאי ונופש, תיירות וחינוך.

ברפורמה הסביבתית המקודמת בענף המדגה טמון פוטנציאל גדול לקידום הענף ולמיתוגו מחדש כענף ירוק יותר, בריא יותר ובר קיימא. הרפורמה, הקונפליקטים והמיתוג נידונו בהרחבה בכנס מיוחד, שנערך ביום חמישי 2 בפברואר 2017 בקריה החקלאית בית דגן. הכנס שנעשה ביוזמת אגף הדיג במשרד החקלאות ופיתוח הכפר יחד עם בעלי עניין רבים אחרים (ארגון מגדלי הדגים, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לחקלאות, מכון וולקני, האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה ועמותת צלול) מנסה לקדם את המיתוג המחודש של הענף תוך נסיון הדברות בין כול הצדדים והתחלת מהלך רחב המתחיל ברפורמה סביבתית וממשיך במהלך כלכלי-חברתי של מיתוג מחודש, קמפיינים ציבוריים, הכנסת תיירות אקולוגית ועוד.

הכתבה הוכנה בסיוע "זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה"