ונפתח בחדשות הטובות. בניגוד לחלק מהדברים שנשמעים לגבי עליית המחירים וירידה ברמת החיים, המדדים החומריים מראים דווקא עלייה ברמת החיים בישראל. לא רק שיש עלייה, העלייה מגיעה לכל שכבות האוכלוסיה. בגרף הבא כאן למטה ניתן לראות בבירור את העלייה הזאת ברמת החיים: הוא מראה את האחוזים מקרב העשירון התחתון (עניים), עשירון חמישי (מעמד ביניים) והעשירון העליון (עשירים) שהיה ברשותם לפחות מכונית אחת, מזגן אחד, טלפון סלולרי אחד ומנוי לאינטרנט ב- 2006, ועשר שנים לאחר מכן, ב- 2015.
ניתן לראות שבכל הקטגוריות הייתה עלייה משמעותית בבעלות בקרב כל העשירונים, ושהעלייה הגדולה ביותר בבעלות היא בקרב העשירונים הנמוכים. לדוגמה, רק ל-35% מהעניים היה מזגן ב-2006, אבל האחוז כמעט הוכפל ב-2015, ל- 63%. גם בקרב עשירוני הביניים הייתה עלייה מסויימת, ובקרב העשירים נרשמה העלייה הקטנה ביותר.
דבר אחד שאי אפשר להסיק מהתרשים הזה הוא שהפער בין המעמדות בישראל קטן. כי בעלות על מוצר אומרת רק שיש למשק הבית מוצר מהסוג הזה, אבל לא אומרת דבר על האיכות. כך שבטלפון סלולרי, למשל, בעלות על נוקיה 5110 או על אייפון 7 נחשבת באותה מידה. כך שבהחלט ייתכן שהפערים בין המעמדות נשמרים, אבל בכל זאת, התרשים מלמד שמעמד הביניים והמעמד הנמוך יכולים להשיג דברים שעד השנים האחרונות היו מחוץ להישג ידם. מזה אפשר ללמוד הרבה גם על כך שההכנסה עולה, וגם על כך שהמחירים של מוצרי בני קיימא יורדים, בעיקר עבור מי שמוכן לחכות למוצרים ישנים יחסית, או למכוניות יד שנייה. כך שמי שרוצה להבין מה עושה הגז לטובת כלל הצרכנים ולא רק לטובת הטייקונים, יכול להתבונן בתרשים הזה. כי ככל שהגז זורם ומפחית את הצורך של ישראל לרכוש אנרגיה בחו"ל, השקל מתחזק, המחירים של המוצרים המיובאים יורדים, וכתוצאה מכך גם בעלי הכנסות נמוכות יכולים לרכוש דברים שעד היום היו יקרים מדי.
אבל בכל זאת, התמונה לא לגמרי ורודה - משתי סיבות. את הראשונה ניתן לראות בתרשים הבא כאן למטה, שמראה את החלק בהכנסות שמוציא משק בית על מוצרים בני קיימא (דירות, מקררים, מכוניות וכו'), מוצרים בני קיימא למחצה (ביגוד, הנעלה, מוצרי חשמל קטנים וכו') וצריכה שוטפת.
התפלגות הצריכה
מה שאפשר לראות הוא שהחלק של הצריכה השוטפת נמצא בירידה, בזמן שצריכת המוצרים בני קיימא תופסת נתח הולך וגדל מסך ההוצאות. זה מלמד שמשקי הבית אכן מצליחים לצרוך יותר מוצרים בני קיימא, אבל המחיר הוא שהם צריכים להקטין, באופן יחסי, את החלקים האחרים של הצריכה שלהם. יכול להיות שזה נובע מכך שהצרכנים מרגישים שהם מוציאים מספיק על צריכה שוטפת והם מעדיפים להוציא את מה שנשאר על ביגוד, הנעלה ומכוניות. אבל זה יכול גם להעיד שתרבות הצריכה היא כזאת שהם מעדיפים לרכוש מוצרים שאפשר להראות אותם, על פני צריכה של מוצרים שיש להם השפעה לאורך זמן, כמו חינוך ותרבות.
הסיבה השנייה שלא הכל ורוד היא מקור המימון של הצריכה. כפי שאפשר לראות מהקו הכחול בתרשים הבא כאן למטה, בשנים האחרונות יש תופעה בולטת של גידול בלקיחת הלוואות שלא למטרות של רכישת דירה. כלומר, אנשים לוקחים הלוואות לא כדי לצרוך מוצרי השקעה ששומרים על ערכם, אלא לצריכה שוטפת ולרכישת מכוניות. דוגמא מצויינת היא רכישה של מכוניות: אנשים לוקחים הלוואות יקרות כדי לרכוש מכוניות חדשות ב-24 או 36 תשלומים, ובלי שהם שמים לב, השווי של המכוניות נשחק בעשרות אחוזים, בזמן שהריבית שהם משלמים על המכוניות רק תופחת.
היקף האשראי למשקי בית בישראל
כל עוד הריבית נשארת נמוכה והביטחון של הצרכנים ביכולת שלהם לשלם נשאר גבוה, הצריכה ממשיכה וכולם נהנים. אבל כשאנשים מתרגלים לממן את הצריכה השוטפת באמצעות הלוואות, עלולות להיווצר שתי בעיות. הראשונה, היא שבעלי הכנסות נמוכות נוטים הרבה פעמים לצרוך כדי לחקות את בעלי ההכנסות הגבוהות יותר. המחיר שהם משלמים הוא שהם נכנסים לחובות כדי לצרוך ביגוד, מכוניות והנעלה, אבל לא כדי לרכוש את ההשכלה שתאפשר להם ולילדיהם לממן את הצריכה בעתיד.
הבעיה השנייה היא שכשהחובות גדלים המשק נכנס למצב שבן ברננקי, הנגיד האמריקני הקודם, קרה לו "שביר", כי כל זעזוע קטן עלול להביא לכך שמשקי הבית עלולים לגלות שהם מתקשים לשלם, ואז הצמיחה יכולה לעצור. תסריט כזה יכול לקרות, למשל, אם מחירי הדירות אכן יתחילו לרדת, כי אז אלו שרכשו דירות יגלו שההשקעה שלהם אינה מחזירה את עצמה, ואלו שחשבו להשתמש בדירה שבבעלותם כבטוחה ללקיחת הלוואות יגלו שהתנאים כבר הרבה פחות טובים. אז עכשיו נשאלת השאלה שעליה בנק ישראל צריך לענות: איך הוא מעלה את הריבית כדי להאט את לקיחת ההלוואות ומפחית את הסיכונים שקיימים במשק, אבל עושה את זה בלי להביא לירידה חדה ברמת החיים של אלו שהתרגלו להשתמש בהלוואות כדי לחיות טוב.
ד"ר אביחי שניר הוא כלכלן בבית ההשקעות "אינפיניטי" ומרצה במכללה האקדמית נתניה