ההחלטה של הרשות הפלסטינית להפסיק את תשלום החשמל עבור רצועת עזה לא הייתה החלטה מפתיעה. יותר מעניין וחשוב לבדוק מתי תפסיק הרשות לשלם עבור החשמל בשטחים שהיא אחראית עליהם ביהודה ושומרון. זה לא חדש, אבל המצב הכלכלי ברשות הפלסטינית מאד לא יציב. ההגבלות הישראליות על התנועה ביהודה ושומרון הופכות את ניהול העסקים שם למבצע מסובך. בנוסף, הבירוקרטיה והשחיתות עדיין מקשים מאוד על העולם העסקי ברשות, למרות ניסיונותיה להשתפר בתחום. בדירוג הבנק העולמי לקלות עשיית עסקים מדורגת הרשות במקום ה- 140 בעולם, מה שאומר שלעסקים פרטיים כמעט בלתי אפשרי להתקיים שם לאורך זמן, אלא אם כן יש להם הרבה קשרים עם הממשל.
לכן, ההכנסות של הרשות ממיסוי הן די נמוכות אך ההוצאות של הרשות הולכות וגדלות באופן תמידי. מי שרוצה להבין למה, צריך לחזור אחורה לאינתיפאדה השנייה. בשנים 20002003, יזמו צעירים פלסטינים פיגועים והפרות סדר, עובדה שערערה מאד את היציבות של הרשות הפלסטינית. כדי להחזיר את השקט גם לרשות וגם לישראל, אחד הצעדים של הרשות היה לספק לצעירים אלה תעסוקה במגזר הציבורי.
פעולה זו עזרה בהשגת השקט המבוקש, אך השקט נקנה במחיר כלכלי כבד. ראשית, ההוצאות של המגזר הציבורי הפלסטיני טיפסו כי מספר העובדים גדל. כדי לוודא שהעובדים האלו יהיו מרוצים, השכר שלהם ממשיך כל העת לגדול. לדוגמה, למרות ניסיונות אמיתיים של הרשות לצמצם את ההוצאות, היא נאלצה להגדיל בשנה שעברה באופן לא מתוכנן את שכר המורים והמהנדסים כדי לשמור על השקט. שנית, מכיוון שהמגזר הציבורי מציע גם שכר יותר גבוה וגם יותר ביטחון תעסוקתי מהמגזר הפרטי, הביקוש לעבודה במגזר הציבורי הולך וגדל, כך שאם הרשות תנסה לפטר עובדים או אפילו להפסיק לקלוט עובדים נוספים, היא מסתכנת במרד.
למרות שהמגזר הציבורי קולט עובדים, רמת החיים ברשות הפלסטינית אינה עולה. בשנים האחרונות, התוצר לנפש לעתים לא עולה, ולעתים אף יורד. המחירים לעומת זאת, עולים. בתרשים שכאן למטה ניתן לראות את האינפלציה ברשות הפלסטינית (ללא עזה) ובישראל. אפשר לראות בגרף את עליית המחירים המהירה יחסית בישראל בין 2006 ל-2011. אחרי 2011, קצב האינפלציה הואט, והוא אפילו שלילי מאז 2014. ברשות הפלסטינית, לעומת זאת, המחירים עולים כל העת בקצב מהיר יותר מאשר בישראל, כך שרמת החיים שם כל הזמן נשחקת. אם רוצים ללמוד ממה שקרה בישראל ולהסיק לגבי הרשות, צריך לזכור שבישראל ההאטה בקצב האינפלציה הגיעה אחרי מחאות האוהלים והקוטג'. השאלה היא מתי ומה יהיה טבעה של המחאה שתפרוץ ברשות הפלסטינית.
כך שהרשות תלויה על בלימה. מצד אחד, היא חייבת להמשיך להגדיל כל העת את המגזר הציבורי כדי למנוע התפרצות של מחאות. מצד שני, היא צריכה לממן את ההוצאות שלה. חלק גדול מהמימון הזה מגיע מתורמים בחו"ל. אבל הכסף של התורמים הולך ופוחת. זה קורה גם בגלל הירידה במחירי הנפט שעוצרת את התרומות ממדינות המפרץ, גם בגלל שמדינות אירופה וארצות הברית הולכות ומאבדות את האמונה שההשקעה שלהן תקדם את השלום ותעלה את רמת החיים ברשות הפלסטינית, וגם בגלל שלמרות השיפור, ממשלת הרשות עדיין אינה נתפסת כגוף אמין שעושה עסקים כמו במערב.
בגרף שנמצא כאן למטה אפשר לראות עד כמה הירידה בתרומות חדה: ב- 2014, תרומות מהעולם היו כמעט 10% מהתוצר של הרשות. ב- 2017, הן מתוכננות להיות פחות מ-5%, ירידה של כמעט 50% בתוך שלוש שנים.
התוצאה היא שהרשות הפלסטינית צוברת חובות כבדים. לפי הבנק העולמי, ב- 2016 למשל, הרשות צברה חובות של כ-500 מיליארד דולר, כשביעית מהתקציב שלה. חלק מהחובות הללו מכוסים בעזרת הלוואות מבנקים ברשות הפלסטינית, חלק אחר בעזרת פיגורים בתשלום לספקים במגזר הפרטי, והחלק האחר בעזרת עצירת ההפרשות לקרנות הפנסיה.
כך שבמצב הנוכחי, השאלה היא לא האם הרשות הפלסטינית תקרוס, אלא מתי זה יקרה. ההחלטה של הרשות לעצור את התשלום עבור החשמל לעזה היא בחלקה תוצאה של המחסור שמאלץ את הרשות הפלסטינית לחתוך בהוצאות. בחלקה, זהו גם מבחן שנועד לראות מה ישראל תעשה. כי בשורה התחתונה, ישראל אחראית על פי החוק הבינלאומי לאזרחים גם ברצועת עזה וגם ברשות הפלסטינית. ישראל אומנם מבודדת את עזה, והיא יכולה לכאורה לבודד גם את הרשות הפלסטינית, אבל בסוף-בסוף, האחריות על האזרחים היא של ממשלת ישראל.
כך שמה שהרשות רוצה זה להבהיר לישראל שאם היא מעוניינת למנוע את קריסת הרשות הפלסטינית, היא תצטרך לשלם. זוהי תזכורת לישראל ולגורמים בינלאומיים שלישראל לא כדאי לאפשר לרשות לקרוס, כי אם הרשות תקרוס, ישראל תצטרך לא רק לשלוט בגבולות, אלא גם לנהל ממש את החיים של כל האזרחים ברשות הפלסטינית. רק לצורך התזכורת, מדובר בכמעט חמישה מיליון תושבים נוספים שבהם ישראל תצטרך לטפל.
ד"ר אביחי שניר הוא כלכלן בבית ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללה האקדמית נתניה