לפני כ-20 שנים פרץ ויכוח גדול בין כלכלנים בשאלה הבאה: האם מרצים לכלכלה צריכים להתנצל בפני הסטודנטים שלהם על מה שהם מלמדים? למעשה, אם התשובה לשאלה זו היא כן, אז המרצים לכלכלה צריכים כנראה להתנצל בפני הציבור בכל העולם, כי גם בעולם העסקים וגם בעולם של הפוליטיקאים, יש לא מעט בעלי תארים בכלכלה ובמנהל עסקים.
הוויכוח התחיל בעקבות מספר ניסויים שביצעה קבוצה של כלכלנים. מטרת הניסויים היתה לבדוק כיצד סטודנטים לכלכלה מתנהגים במצבים שבהם הם עומדים בדילמה בין האפשרות לתרום לחברה לבין האפשרות לרווח אישי. אחד מהניסויים היה הניסוי הבא: לקחו סטודנטים לכלכלה וסטודנטים למקצועות אחרים וחילקו אותם לקבוצות של מספר שחקנים.
לכל שחקן נתנו סכום כסף, והוא היה צריך לחלק אותו בין שני חשבונות - חשבון פרטי של השחקן וחשבון שהיווה קופה ציבורית. על כל דולר שהופקד בחשבון שהוגדר כפרטי, קיבל המשתתף דולר בסוף הניסוי. על כל דולר שהופקד בחשבון שהוגדר כציבורי, קיבל כל אחד מהמשתתפים בניסוי בחזרה 80 סנט.
הדילמה בניסוי זה נוצרת בגלל שלכל שחקן כדאי לשמור את הדולרים שלו בחשבון הפרטי ולחכות שהאחרים ישימו את הכסף שלהם בחשבון הציבורי. לכלל השחקנים, מצד שני, כדאי שכולם ישימו את כל הכסף בחשבון הציבורי, כי אז כולם ירוויחו הרבה יותר. הניסוי הזה משקף בצורה פשוטה מצב שבו מבקשים מאנשים לתרום למאמץ קבוצתי: מי שתורם, משקיע זמן, מאמץ ומשאבים מקבל באופן אישי מהתרומה שלו הרבה פעמים רווח קטן מההשקעה - אבל החברה כולה מרוויחה.
התוצאות היו די ברורות. הכלכלנים שמו 80% מהכסף שלהם בחשבון הפרטי. חלק לא קטן מהם, אפילו לא שם סנט אחד בחשבון הקבוצתי. סטודנטים שלמדו מקצועות אחרים, שמו בערך 70% מהכסף שלהם בחשבון הקבוצתי. המסקנה: אם אתה כלכלן והיית בקבוצה של לא כלכלנים, הרווחת בגדול. גם שמרת את הכסף שלך לעצמך, וגם קיבלת תוספת מהאחרים. אבל אם היית בקבוצה של כלכלנים, אז לימודי הכלכלה קלקלו לך, כי בגלל שאף אחד לא תרם, כולם יצאו עם הרבה פחות כסף ממה שאפשר היה להרוויח.
גם סוציולוגים רוצים כסף
האם סטודנטים הלומדים כלכלה פשוט אנוכיים יותר מטבעם לעומת סטודנטים במקצועות אחרים? לאו דווקא - זה מה שהם לומדים. בלימודי הכלכלה מדגישים בדרך כלל את הרצון להשיג תועלת אישית, ואת העובדה שגם כל האחרים מחפשים את התועלת האישית שלהם. כך מגדילים את הסיכוי שהסטודנט הממוצע לכלכלה יגיע לשתי מסקנות: הראשונה, שהמטרה שלו היא להגדיל את התועלת האישית שלו. השנייה: שגם כל האחרים כאלה, ולכן אי אפשר לסמוך על אף אחד אחר, אלא אם כן זה משתלם לשני הצדדים.
מכאן עולה טענה פרדוקסלית: ייתכן מאוד שכלכלנים לומדים את הדבר הלא נכון - מכיוון שמה שהם לומדים לא תורם לטובתם האישית. לא מעט מחקרים מראים שאנשים נוטים לשתף פעולה, ושאנשים שיש להם נטייה לשתף פעולה משתתפים יותר מאחרים במצבים שיש בהם דילמות בין תרומה לחברה ותרומה עצמית. כלכלנים, לעומת זאת, לומדים לא לסמוך על אחרים, ולכן הם מעדיפים להיות בסביבה של אנשים שדומים להם, כלומר בסביבה שבה אף אחד לא תורם, וכולם יוצאים עם המינימום.
אם זאת התוצאה - אין ספק שמי שמלמד כלכלה צריך להתנצל. אבל האמת היא שזה לא מה שמרצים לכלכלה אמורים ללמד. כלכלה עוסקת בהתנהגות של בני אדם, ואין ספק שהרצון למקסם את התועלת האישית הוא מרכיב משמעותי בהתנהגות של בני אדם. יש לא מעט ממצאים שמראים שכשמדובר בלחסוך קצת כסף, פרופסורים לסוציולוגיה (שלכאורה למדו עד כמה שיתוף פעולה הוא חשוב) מרמים לא פחות, ואולי אפילו קצת יותר, מפרופסורים לכלכלה.
מצד שני, כלכלנים מלמדים גם שכדי למקסם את התועלת האישית, צריך למקסם את התועלת החברתית: מסחר ושיתוף פעולה הוא המפתח למקסום התועלת האישית, והוא גם הסיבה לכך שבכלל מלמדים כלכלה. אם הסטודנטים לא מבינים את זה, נשאלת השאלה מי צריך להתנצל - המרצים לכלכלה שלא מצליחים להסביר, או הסטודנטים שלא מצליחים להבין.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה, בית ההשקעות אינפיניטי ואוניברסיטת בר-אילן