(בווידאו: המיזם שעשוי להציל את ונציה מהצפה)
שטים על פני התעלה בגונדולה בשעת בין ערביים, רחובותיה ומבניה היפים של העיר העתיקה חולפים על פניכם. ריח קפה באוויר, מוזיקה איטלקית ענוגה בוקעת ממסעדה סמוכה. האם יש מקום רומנטי יותר מוונציה? ובכן, כנראה שעדיף להאמין שכן - מכיוון שיתכן שבקרוב נצטרך להחליף את הגונדולות בצוללות, ואת האספרסו בשלוק של מי ים מלוחים.
עם עליית פני הים החזויה להמשך המאה, ונציה - שבנויה באופן ייחודי כ"עיר צפה" על לגונה של הים האדריאטי וסובלת גם כך מתהליך שקיעה איטי של כ-2 מילימטרים בשנה - עלולה למצוא את עצמה מוצפת יותר ויותר במים גואים.
עליית פני הים היא לא תחזית אפוקליפטית רחוקה. מחקרים רבים מהשנים האחרונות מראים שתרחיש האימים הזה מתרחש כאן ועכשיו ובקצב מהיר משחשבנו. אם היא לא תיבלם, עליית פני הים עלולה להשאיר חלקים שלמים מהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום מתחת למים. תחזיות עכשוויות מדברות על עלייה דרמטית של בין מטר למספר מטרים במפלס עוד לפני סוף המאה ה-21 וייתכן שכבר לקראת 2050 נראה עלייה משמעותית במפלס פני הים.
בנוסף, מחקרים חדשים טוענים שברגע שהעלייה תעבור סף גובה מסוים, היא תתרחש בבת אחת ולא בהדרגה ובקצב קבוע כפי שנהוג היה לחשוב. התפתחות כזאת עלולה להשאיר לנו מעט מאוד זמן להיערך כראוי לנזקים שעלולים להתרחש.
לעצור את הים
מדינות וערים שונות ברחבי העולם החלו להפנים בשנים האחרונות שאכן מדובר באיום חמור שיש לתת עליו את הדעת ולהקדיש לו טיפול ומשאבים. במקומות שונים כבר החלו לתכנן ולבנות פתרונות הנדסיים שמטרתם לעצור את הים. הפתרון הנפוץ ביותר הוא הקמת קירות עצומים, שלרוב עשויים בטון מאסיבי, המכונים קירות ים (Sea Walls), אך לבניית קירות מסוג זה יש מחיר, העלמות רצועת החוף החולית הצמודה אליו עקב החזרת אנרגיית הגלים על ידי הקיר וסחיפת החול. אפילו נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ - שעל פי הצהרותיו (וציוציו) לא ממש מאמין בשינוי האקלים - קיבל לאחרונה אישור לבקשתו לבנות באירלנד חומת הגנה מפני הים העולה, זאת כדי להגן מפני הצפות על מתחם גולף שנמצא בבעלותו.
הבקשה הראשונה של טראמפ היתה לבנות קיר ים אדיר מבטון באורך של למעלה משני קילומטרים, כאשר הסיבה העיקרית שמצוינת בתצהיר הסביבתי שמלווה את הבקשה היא ש"התדירות הקיימת של ההצפות תמשיך ואף תחמיר עקב עליית פני הים בשנים הבאות, ותהווה סיכון ממשי ומידי למרביתה של חזית מגרש הגולף ונכסיו". אחרי שבקשה זו נדחתה, אושר לטראמפ להקים שני שוברי גלים באורך כולל של קרוב לקילומטר, שיגנו על אזורים מסוימים במגרש שנמצאים תחת איום של הצפה בעת סערות חזקות.
עם כל הכבוד לנכסים של האיש החזק בעולם, אזורים רבים אחרים נמצאים תחת האיום הימי ההולך וקרב. מובן שהמשמעות של עלייה בפני הים לא זהה במקומות שונים בעולם: ישובים שבנויים קרוב לקו החוף ועל תוואי קרקע שטוח יחסית נמצאים ממש בקו הסכנה וצפויים לסבול יותר מאחרים. ונציה היא אחד המקומות שיסבלו מהעלייה בפני הים כבר בשלב מוקדם יחסית, וכבר כיום היא נתונה לעתים למקרים של הצפות שפוגעות קשות בשגרת החיים בה. היום זה מתרחש רק כאשר יש סערות חריגות שגורמות לגלים גבוהים וגאות חזקה במיוחד, אך הצפי הוא שככל שפני הים יעלו, העיר תמצא את עצמה יותר ויותר תחת מים.
משה יציל את ונציה?
מחקר שהתפרסם בשנה שעברה חוזה שאם ההתחממות הגלובלית (הגורמת לעליית פני הים) תמשיך בקצב בו היא מתרחשת כיום, בתוך כמאה שנים ונציה תשקע - יחד עם חמישה אזורים נוספים שנמצאים לחוף הים האדריאטי האיטלקי.
אז מה עושים בוונציה כדי להיערך לצרה הזו? הוונציאנים החליטו שלא להסתפק בקיר ים פשוט. ב-2002 אושרה בנייתו של מיזם בנייה ענק ועתיר תקציב, שזכה לשם המקוצר MOSE (קריצה למשה התנ"כי שהצליח לחצות את הים לשניים), ושנועד לתחום את הים מחוץ ללגונה ולמנוע אותו מלהציף את העיר בעת סערות וזרמי הגאות. בדומה לקיר ים, הפרויקט הוא אמנם מפלצת הנדסית מסיבית - אך מדובר במבנה מתוחכם בהרבה. MOSE בנוי משורות של שערי ענק הממוקמים בשלושה מוצאים רגישים של הלגונה, שמהם הים זורם פנימה וגודש את תעלות העיר בעת סערות.
המטרה היא לסגור את השערים ולבודד את הלגונה מהים בזמן סערות חזקות שמביאות איתן סכנה להצפות. שלא כמו קיר ים העומד על מקומו באופן קבוע ויוצר חיץ בין היישוב והים, מדובר בפתרון מתכוונן - כלומר כזה שינתק את העיר מהים רק בעת הצורך, מה שאמור לאפשר לדוגמה נתיבי שיט פתוחים, וגם קיום תקין יותר למערכת האקולוגית באזור.
השערים בנויים כך שבאופן רגיל הם יהיו מונחים פתוחים על צירים המחוברים לסוללה קבועה בקרקעית הלגונה. כשהתחזית תבשר על סערה מתקרבת או על צפי לגאות חריגה, זרם של אוויר דחוס ירוקן את המים המחזיקים את השערים במקומם ויאפשר להם להסתובב על ציריהם, להתרומם אל פני המים ולייצר מחסום שיעצור את הים מלהציף את הלגונה ובעקבות זאת את העיר. בשוך הסערה, השערים יתמלאו שוב במים וישובו למקומם המקורי בסמוך לקרקעית. התהליך הזה יתרחש כאשר הגאות תעלה על 110 סנטימטר, אך לפי המפרט של MOSE השערים מסוגלים לחסום זמנית גם גאות שתגיע לגובה של עד כ-3 מטר.
הגנה בערבון מוגבל
זה נשמע אולי טוב, יפה ומתוחכם מאוד על הנייר, אבל המיזם הגרנדיוזי נתקל בדרך בלא-מעט קשיים, חריגות תקציביות עצומות וביקורות חריפות. כיום - כמעט 15 שנה מאז החלה העבודה עליו - הוא עדיין לא החל לתפקד. החברה המנהלת אותו צופה שהוא יתחיל לפעול במרוצת 2018, אך עד כה נרשמו עיכובים רבים בלוח הזמנים המתוכנן וחריגה עצומה מהתקציב: המיזם הוערך בשלבי התכנון ב-1.3 מיליארד דולר, אך העלות עומדת כיום כבר על קרוב ל-6 מיליארד דולר, והיד עוד נטויה.
בנוסף לקצב ולתקציב, על המיזם העיבה פרשת שחיתות גדולה. ב-2014 35 פוליטיקאים ואנשי עסקים הקשורים למיזם נעצרו באשמות שונות של שחיתות (כמו מתן שוחד ומעילות במיליוני דולרים) - ולבסוף ג'ורג'יו אורסוני, ראש עיריית ונציה אז, הודח מתפקידו.
הבעיות לא נגמרות כאן: כיוון שמדובר במחסום מתכוונן ולא בקיר יציב שעומד בקביעות על מקומו, הוא צפוי לדרוש תחזוקה מתמדת, מורכבת וגם יקרה מאוד. עלויות התחזוקה הוערכו בעת תכנון ואישור המיזם בכ-12 מיליון דולר בשנה "בלבד", אך הנהלת הפרויקט מעריכה אותן כיום בכ-50 מיליון דולר לשנה, ויש גם הטוענים שהסכום יכול להגיע גם לכ-80 מיליון - תלוי בכמות ההצפות שתפקוד את הלגונה באותה שנה (מה שכאמור, צפוי להפוך עניין תכוף יותר ויותר על פי התחזיות האקלימיות).
אבל האם אחרי כל העיכובים, הקשיים וההשמצות MOSE אמנם יצליח לעשות את העבודה, ולמנוע מוונציה לטבוע מתחת לפני הים? התשובה היא ככל הנראה "כן, אבל...". מדובר בהבטחה עם ערבון מוגבל, שכן המחסום מיועד להתמודד בעיקר עם מקרי הצפה זמניים, שנובעים מסערות חזקות - שאחריהם יעבור זעם והמים ישובו לגובהם המקורי. עליית פני הים צפויה לזמן לו אתגר מסובך הרבה יותר.
בעוד שבאופן זמני השערים יכולים להגיע עד לגובה של כ-3 מטרים מעל לגובה פני הים הנוכחי - די והותר, על פי רוב התחזיות (אם כי לא כולן), על מנת להתמודד עם עלייה של פני הים לפחות בעשורים הקרובים הרי שהגנה זו מתאפשרת אך ורק במצב שבו השערים מורמים לשיא גובהם. הבעיה היא שהם אינם בנויים להישאר במצב הזה באופן קבוע. על פי הנהלת הפרויקט, הם מאמינים שהמחסום יכול להתמודד עם עלייה קבועה בפני הים של עד כ-60 סנטימטרים בלבד - נמוך בהרבה מהמחסום הזמני.
שווה או לא?
השאלה הנשאלת אם כן, היא, האם המורכבות של הפרויקט אכן מוצדקת? התחזיות לעליית פני הים ולתדירות ההצפות אמנם השתנו לא מעט ב-15 השנה שחלפו מאז הפרויקט יצא לדרך, ויתכן שאז נראה היה מוצדק להשקיע בהקמה של מתקן מתכוונן שיגן על העיר רק כאשר יש צורך ממשי בכך. היום - עשור וחצי ומיליארדי דולר לאחר מכן - ההשקעה הזו והחשיבה שהובילה אליה נראית יותר ויותר מגוחכת, בעיקר בהתחשב בכך שהמתקן טרם החל אפילו לפעול.
כיום - בין אם מקבלים את התרחישים המחמירים יותר או את המחמירים פחות - אין עוד ספק שהיערכות לעלייה של פני הים היא הכרחית, ואפשר רק לברך מדינות שמוכנות להשקיע בכך סכומים גבוהים מתוך המחשבה על הנזקים העצומים שהיערכות כזאת תמנע בהמשך. אבל אם כבר משקיעים בניסיון לעצור את הים - חשוב לעשות את זה חכם, ולא לזרוק למים סכומי עתק שיטבעו יחד עם הערים שלנו.