יש לי 2 זכרונות חזקים מהקריסה של ליהמן-ברדרס, מה שהיה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארה"ב אחרי גולדמן זאקס, מורגן סטנלי, ומריל לינץ', ב-15 בספטמבר 2008 - לפני 10 שנים בדיוק. הראשון הוא שבאותו היום שליהמן-ברדרס פשט את הרגל, ושוק המניות האמריקאי התרסק, אני ישבתי בהרצאה של פרופ' צבי אקשטיין, שהיה אז המשנה לנגיד בנק ישראל, וההרצאה שלו עסקה במסקנות של ועדת אריאב לפיתוח והגברת התחרות בשוק ההון, שבה הוא היה חבר.
אחת ההמלצות העיקריות של הוועדה הייתה לייצר בארץ מנגנונים של איגוח, כלומר מכירה של תזרים מהלוואה באמצעות אגרת חוב, שהתשואה עליה מובטחת באמצעות נכס. מישהו מהקהל הרים את היד ושאל אותו האם זה רעיון טוב להכניס לישראל איגוח, מכיוון שכבר אז אפשר היה לראות שהאיגוח ממלא תפקיד מרכזי במשבר הכלכלי שהחל להיווצר במעצמה החזקה בעולם.
פרופ' אקשטיין מיהר להסביר שאיגוח הוא בסך הכל כלי טוב, שיש לו הרבה יתרונות, ושכשיכניסו אותו לישראל - ידאגו למנגנוני פיקוח כאלה, שאף אחד לא ינצל אותו לרעה. ואז הטלפון של הפרופסור עשה ביפ, הוא הסתכל על המסך, ואמר - וואו, ליהמן-ברדרס פשטו את הרגל. כך אני זכיתי לראות, בשידור חי, איך המסקנות של ועדה ממשלתית הולכות לפח, כי היה ברור שאחרי שבנק השקעות ענק פשט את הרגל, ומדד הדאו-ג'ונס צנח בכמעט 5% ביום אחד, אין סיכוי שיהיה בישראל איגוח, או כל דבר שאפילו דומה לזה.
"כולם יודעים שבנקאים הם גובלינים"
הזכרון השני קשור בהארי פוטר. בערך באותה תקופה התעניינתי בעולם הכלכלי שמוצג בסדרת ספרי הפנטזיה, שהוא מראה קצת מעוותת של העולם הכלכלי שאנחנו, שאיננו קוסמים, מכירים. באחד הימים ביקש ממני אחד המרצים שלי בחוג לכלכלה לתת לו דוגמא אחת לאופן שבו העולם הכלכלי מוצג בהארי פוטר. אמרתי לו שזה מאוד מעניין: למשל, שהבנקאים בהארי פוטר הם גובלינים, סוג של מפלצות די מרושעות. הוא הסתכל עלי וענה בלי להניד עפעף: "זה בכלל לא מעניין. כולם יודעים שבנקאים הם גובלינים".
ברגע הראשון הסתכלתי עליו די בתדהמה, כי זאת לא תשובה אופיינית לכלכלן. אבל אז ראיתי את ריצ'רד פולד, המנכ"ל של ליהמן-ברדרס בשימוע בבית הנבחרים האמריקאי, נשאל איך יכול להיות שהוא אחראי למחיקת נכסים של הציבור בשווי 639 מיליארד דולר, ועדיין לקח לעצמו כל שנה כ-60 מיליון דולר משכורת. הוא ענה שהוא לא לקח כל שנה 60 מיליון דולר, רק 50. אז הבנתי שיש בנקאים שהם באמת גובלינים.
אבל מעבר למסקנה הזאת, יש עוד מסקנה מאד חשובה מהמיתון הגדול, כפי שמכונה המשבר הכלכלי שהחל עם הנפילה של אותו בנק השקעות. המסקנה היא שנכון שאי אפשר לסמוך על השוק החופשי, שביחד עם היד הנעלמה יביא את התועלת של כולם למקסימום, כפי שמלמדים במבוא למיקרו כלכלה. אבל גם אי אפשר לסמוך על הממשלה. כי השוק החופשי נעשה ממש מסוכן, כאשר הממשלה מתחילה לכוון אותו באופן שמיועד לשרת אינטרסים פוליטיים.
הבטחה בקריצת עין שהממשלה תיתן גיבוי
מה שקרה לפני המשבר בארה"ב היה שהממשל של הנשיא בוש, שלא הצליח לייצר את הצמיחה הכלכלית שהייתה בתקופה של הנשיא קלינטון, פעל כדי לעודד את המערכת הפיננסית להזרים לציבור עוד ועוד אשראי. זאת כדי לתת תחושה שרמת החיים עולה - גם אם ההכנסה גדלה די לאט.
במקום שהרגולציה תפעל כדי לפקח על האשראי שהבנקים נותנים, על מנת למנוע היווצרות של סיכונים, הרגולציה עצמה את העיניים - ולמעשה עודדה את המערכת הבנקאית לתת עוד ועוד אשראי, כשברקע הייתה הבטחה בקריצת עין שהממשלה תיתן גיבוי במקרה הצורך. כמובן שהבנקאים לא היו צריכים יותר מזה, וכך בתוך 10 שנים פותחו מערכות שאפשרו לתת אשראי בריבית נמוכה לכל אחד, ולא חשוב מה הסיכוי שהוא יחזיר את הכסף.
אז אם מישהו הסיק שהפתרון למשברים כמו זה שהתחיל בנפילה של ליהמן-ברדרס, הוא לתת לממשלה עוד כוחות לפקח על שוק ההון; בגלל שאם בנקאים הם גובלינים אז צריך אבירים שישימו עליהם עין - זה לא לגמרי מדויק. נכון שבלי פיקוח השוק החופשי יכול לגרום לנזקים. אבל כשלממשלה יש אינטרס פוליטי לעקם את הפיקוח, אז כבר עדיף בלי פיקוח בכלל.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה וכלכלן בכיר בקבוצת ההשקעות אינפיניטי-אילים