תורת המשחקים היא אומנם רק תיאוריה והרבה מתימטיקה, אבל לפעמים אפשר להסיק ממנה מסקנות די שימושיות - למשל בזמן מו"מ קואליציוני. המשפט הבסיסי של תורת המשחקים השיתופית, משפט שאפלי, מציע דרך פשוטה יחסית לחשב את הכוח של כל משתתף בקואליציה: הכוח של המשתתף שווה לפער בין השווי של הקואליציות האפשריות בלעדיו, לבין השווי של הקואליציות ביחד אתו.
כשמתסכלים על הדרך שבה בנימין נתניהו בונה את הקואליציה שלו אפשר להבין אחד משני דברים: או שהוא לא מבין שום דבר בתורת המשחקים, או שההצהרות שלו על כך שהוא לא מוטרד מהאפשרות שיוגש נגדו כתב אישום לא משקפות את כל האמת. כי ממשפט שאפלי נובע שאם נתניהו היה מוכן לנהל מו"מ מול כל המפלגות, אז הכוח של הליכוד היה הגדול ביותר, כי בלי הליכוד אין קואליציה. אבל כשהליכוד מתעקש לנהל מו"מ רק מול מפלגות הימין, הכוח של כל המפלגות הוא שווה. כשכל מפלגה היא לשון מאזניים, אז לא חשוב אם יש לה 35 מנדטים או ארבעה.
ההיסטוריה של ראש הממשלה מראה שכשאין עליו מגבלות, הוא מבין היטב את הכוח שיש למפלגה שיוצרת קואליציות. ב-2009, כשלליכוד היו רק 27 מנדטים, מחצית מהשרים היו חברי הליכוד, והליכוד החזיק משרדים חשובים כמו האוצר והחינוך. הפעם, כשלכאורה לליכוד צריך להיות יותר כוח, בכל זאת נראה שהליכוד יצטרך להסתפק בהרבה פחות.
רוצים את חדשות העסקים ישירות לסמארטפון? עכשיו גם בטלגרם - הצטרפו כאן
לקריאה נוספת:
הקושי במציאת עבודה מתחיל בישראל כבר בגיל 40
השיטה של רפאל ליירט מהנדסים: חידות אלגוריתמיות ברשת
המפעלים נופלים על מזבח המאבק ביוקר המחיה
הסקטוריאליות מרוויחות
מעבר לבעיה שניהול המו"מ עשוי לגרום לחברים בליכוד שציפו להיות שרים בכירים, מי שעוד עשויים לשלם את מחיר ההתעקשות על קואליציה מאד מסוימת הם משלמי המסים. כי כשראש הממשלה נותן לכל המפלגות כוח שווה, המשמעות היא שחלק גדול מהתיקים החשובים ילכו למפלגות סקטוריאליות, ולמפלגות סקטוריאליות יש אינטרסים שהם לא תמיד זהים לאלו של מרבית משלמי המסים.
ניקח לדוגמא את תיק החינוך: לפי הדוח האחרון של בנק ישראל, בשנים האחרונות הממשלה משלמת הרבה יותר למורים, ובכל זאת מצליחה להביא לירידה באיכות המורים החדשים. בנוסף, יש מחסור בתקציבים לתלמידים בפריפריה, בפרט לתלמידים ערבים, ויש בעיה שתלמידים חרדים לא לומדים את מקצועות הליבה. למחסור הזה בתקציבים יש משמעות ענקית לצמיחה של ישראל בשנים הבאות, כי אם לא יגיע שיפור, הגידול ברמת החיים של כולנו יאט ואי השוויון יצמח. בנוסף, ההכנסות של המדינה ממס הכנסה הולכות ליפול נפילה חופשית, כי עובדים בלי השכלה בדרך כלל לא מקבלים הרבה יותר משכר מינימום. אבל מישהו רואה שר חינוך מאיחוד מפלגות הימין שהולך להשקיע קדנציה שלמה בניסיון לעשות רפורמות בשכר של מורים, מכריח את החרדים ללמוד את מקצועות הליבה ומגדיל את התקציבים לחינוך הערבי?
אפילו יותר משמעותי ממשרד החינוך הוא משרד האוצר. שרי האוצר לפיד וכחלון הראו מה קורה כשממנים שר אוצר ממפלגה קטנה יחסית: המטרה העיקרית של השר היא להיות שר אוצר שנראה טוב, כדי שהמפלגה שלו תעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. כך לפיד ניסה להמציא את מע"מ אפס, וכך כחלון המציא את מחיר למשתכן, שבלי לשים לב נותנת הטבה ענקית למשפחות אמידות שיכולות להרשות לעצמן לרכוש דירה במרכז, שגם אחרי הנחה המחיר שלה עדיין גבוה, ומעט מאד הטבות למשפחות בפריפריה. הכל, כמובן, בשם השוויון החברתי.
אבל באמת שאי אפשר להאשים את השרים על זה שהם עושים את זה. הם בסך הכל עושים מה שהם חושבים שהבוחרים שלהם רוצים. הבעיה היא שרק אחוז קטן מאד מהאוכלוסיה הצביע עבורם. מי שצריך לדאוג לאינטרסים של כל השאר זה ראש הממשלה, ולכן כל מה שיקרה בקדנציה של הממשלה הבאה, לטוב ולרע, זה לא באשמת השרים. זה באשמת מי שמינה אותם.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה