לפעמים בעיות מורכבות מצריכות פתרונות יצירתיים. דוגמה טובה לכך היא ההודעה של עיריית ירושלים לפיה היא תפעל למניעת שריפות ביערות ובשטחים הפתוחים בעיר בעזרת חבורת כבאים וכבאיות לא שגרתיים: כ-160 עיזים, כבשים, פרות וגמלים. צעד כזה עשוי להישמע משונה ומפתיע, אך רעייה של בעלי חיים, ובעיקר עיזים, נמצאה במחקרים רבים כדרך יעילה להפחתת הסיכון לשריפות ענק, ונכללת גם בהמלצות וועדת המומחים "הקטנת הרגישות לשרפות ושיקום שטחי יער וחורש עירוניים - חקר מקרה חיפה", שהובילה האגודה הישראלית לאקולוגיה ביחד עם הטכניון, עיריית חיפה ושותפים נוספים.
כעת, מחקר ישראלי חדש בחן דרכים שונות להרחיב את השימוש בפתרון הפשוט והאקולוגי, ולעודד רעיית עיזים בישראל.
עיזים תורמות למניעת שריפות בכך שהן אוכלות את הצמחייה העודפת בשטחים שבהם הצומח צפוף וסבוך (כמו יערות), מה שמקשה על האש להתפשט. גם בעלי חיים כמו פרות וכבשים מסייעים בדילול הצמחייה, אך הם מלחכים בעיקר עשבים, בעוד שעיזים מעדיפות לאכול משיחים ומענפים נמוכים של עצים (ולעתים אף נעמדות על רגליהן האחוריות כדי להגיע אליהם). כשהשיחים ושיפולי העצים דלילים יותר, לאש שנדלקת קשה יותר לטפס אליהם מהעשבים, וכך עשוי להימנע המצב שבו האש מגיעה אל צמרות העצים ומתחילה להתפשט מצמרת לצמרת, שגורם לכך שדליקה מקומית קטנה הופכת לשריפת יער מסוכנת, שמכלה דונמים רבים של חורש במהירות ושקשה מאוד להשתלט עליה.
בעבר התקיימה בישראל רעיית עיזים נרחבת, אך היא צומצמה משמעותית בעקבות החוק להגנת הצומח (נזקי עיזים), שכונה גם "חוק העז השחורה" על שם המין הנפוץ בקרב המגדלים הבדואים בישראל. חוק זה, שנחקק ב-1950 ונאכף בצורה נרחבת החל מ-1978, הגביל משמעותית את רעיית העיזים, והוביל לכך שמספר העיזים בכרמל ירד מ-15 אלף ב-1970 לכ-2,000 בלבד ב-2013. עם השנים הצטברו עדויות לתועלותיה של הרעייה למניעת שריפות יער, וב-2018 בוטל החוק - אך היקף הרעייה בישראל עדיין מצומצם.
עוד בוואלה!
הבעיה: פחות חלב במרעה
על פי עורכי המחקר החדש, לרעייה יש אומנם יתרונות עבור החקלאים (כמו אספקת מזון חופשית עבור בעלי החיים), אך על מנת להרחיב את רעיית העיזים בישראל יש צורך להתמודד עם מספר קשיים מרכזיים, שנוגעים בין השאר לתוצר החקלאי העיקרי של גידול העיזים: חלב ומוצריו. דברים אמורים בכך שכאשר עיזים תלויות בתזונה שניתנת להן בדיר בלבד, החקלאי יכול לבחור עבורן מזון שיגביר את תפוקת החלב שלהן, בעוד שעיזים שרועות מחוץ לדיר אוכלות במרעה ככל העולה על רוחן - ולכן נוטות לייצר פחות חלב.
בנוסף, לא ניתן להוציא למרעה עיזים מגזעים אירופיים: עיזים אלה, שנפוצות בישראל, מתקשות לרעות בתנאי האקלים והשטח בארץ, ולכן יש לגדל אותן בדיר. עיזים מגזעים מקומיים, שמותאמות היטב לאזורנו, אומנם יכולות לרעות היטב - אך הן מפיקות קצת פחות חלב מאחיותיהן האירופאיות.
מעבר לכך, למרעה יש גם עלויות ישירות, מכיוון שיש צורך ברועה שילווה את העדר לכל אורך השהות מחוץ לדיר. לדברי ד"ר לירון אמדור, חוקרת במכון דש"א שבמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב ומכותבי המחקר החדש, ליווי אנושי חשוב במיוחד כשהרעייה מתבצעת לצורך מניעת שריפות. "מישהו חייב לכוון את העדר למקומות שמומלץ שהעיזים יירעו בהם, כמו אזורים שבהם יש צמחייה סבוכה מאוד, או שטחים שקרובים לאזורי מגורים ושרעייה בהם תסייע להגן על היישובים משריפות", היא אומרת.
רעיית עיזים בשטחים פתוחים מציבה גם אתגרים טכניים, מכיוון שגם כשעיזים יוצאות למרעה יש הכרח לבנות עבורן דיר, שמשמש אותן כמחסה חם ומוגן בלילות, וכן מחלבה. את המבנים האלה יש למקם במרחק של לא יותר מ-2 קילומטרים מהשטח שבו העיזים רועות, מכיוון שעיזים מתקשות לגמוא מרחקים גדולים יותר מכך, ולכן קיים צורך לבנות אותם בלב השטח הפתוח - מה שעלול לפגוע בטבע במקום.
לעודד את הרועים החובבנים
במסגרת המחקר החדש, שנערך על ידי מכון דש"א ומומן על ידי אגף הייעור בקק"ל, השתמשו החוקרים בשיטות שונות כדי לבדוק כיצד ניתן להרחיב את השימוש ברעייה מונעת שריפות, ביניהן עריכת סקרים בקרב מגדלי צאן, גורמים רלוונטיים ביישובים ונציגי ארגונים בתחום וביצוע ניתוחים גיאוגרפיים.
אחת ההצעות להרחבת השימוש ברעיית עיזים למניעת שריפות שהעלו החוקרים הייתה לעודד רעייה בקרב מגדלים חובבים. מדובר בתושבי קיבוצים ומושבים שמגדלים עיזים כתחביב, לצד פרנסה עיקרית אחרת, ושלרוב לא נלקחים בחשבון על ידי הגורמים הרשמיים בגלל שמספר העיזים שברשותם קטן (בין כמה בודדות לכמה עשרות בודדות). החוקרים מצאו שבתנאים מסוימים, כמו קבלת עזרה ביורוקרטית או כספית, מגדלים אלה יסכימו להגדיל מעט את עדריהם ולהוציא את העיזים למרעה בסביבת ישוביהם. "הם כבר יודעים לגדל עיזים והם אוהבים את זה, אז למה בעצם לא? אנחנו צריכים את העדרים הקטנים", אומרת אמדור.
כפתרון לבעיית בניית הדירים בשטחים טבעיים, החוקרים הציעו למקם את המבנים בצמוד לקצותיהם של ישובים חקלאיים. בניתוח גיאוגרפי של אזור מטה יהודה שערכו החוקרים נמצא שבזכות המרחקים הקצרים יחסית בין הישובים, ניתן יהיה בדרך זו להוציא עיזים למרעה כמעט בכל האזורים שבהם יש בכך צורך, בלי לפגוע בשטחים פתוחים ובשמורות טבע.
כיוון אחר שהחוקרים בחנו הוא הקמת עדרי עיזים ניידים. מיזם כזה מופעל מזה עשור על ידי קק"ל במטה יהודה, ובמסגרתו כשישה עדרי עיזים ששייכים לבדואים מצפון הנגב מגיעים בלוויית רועיהם לאזור הרי ירושלים, לתקופה של כמה חודשים בכל פעם, ומשתכנים במתקנים ניידים זמניים. בתמורה לרעייה באזור זוכים בעלי העיזים בהטבות עבור עדריהם, כגון סובסידיות, חיסונים, מים והשלמת מזון בעת הצורך. החוקרים מצאו שקיים פוטנציאל להקים עדרים ניידים גם בצפון הארץ, בעיקר על ידי ארגוני רועי צאן ועמותות מתנדבים כמו "השומר החדש".
ד"ר אורית גינזבורג, מנהלת תחום מרעה ושטחים פתוחים במשרד החקלאות, מדגישה שפתרון כזה הוא מוגבל ומקומי ולא יוכל לתפוס את כל נפח הרעייה הנדרש לממשק שטחים נרחבים. "אין עדר שהוא באמת 'נייד'. עדר צריך דיר שיתפקד כבסיס האם שלו, ולא רק אוהל זמני. יש עדר שמתנייד לפי צורך ממשקי ותמורת תשלום או סיוע מתאים ייצא ממקומו לבצע רעייה". היא אומרת. "השאיפה שלנו במשרד החקלאות היא שהרעייה תהיה מקומית. יש עדרים מקומיים שבתנאים מסוימים יוכלו ללכת ולרעות כחודש או חודשיים באזורים קצת יותר מרוחקים, אבל זה לא הפתרון העיקרי לבעיה לדעתי.ישנן חלופות טובות שניתן לשלב אותן בתכנון נכון כמו רעית בקר והכבשים בנוסף על רעית העיזים כדי לקבל ממשק מלא".
לדברי גינזבורג, בימים אלה עמלים במשרד החקלאות, בשיתוף עם מכון דש"א וחברת תיק פרויקטים, על תוכנית אב בנושא רעיית עיזים בכרמל ובמשגב שמנסה להביא פתרונות לשני חסמים עיקריים: רווחיות נמוכה בענף וקושי בהקמת דירים מוסדרים. "מטרת תוכנית האב היא למצוא כלים לעידוד כלכלי של מרעה עיזים, ובנוסף לאתר מיקומים מתאימים תכנונית להקמה של דירים לצורך הרעייה הזאת", היא אומרת. "אחד לא יוכל להתקיים ללא השני ובעיקר ללא הצלע השלישית - הרועה שיתפעל ויקים את העדר".
"צריך לחזק יותר את ההבנה בקרב היישובים הכפריים והעירוניים שרעיית עיזים היא מודל טוב, תורם וחשוב", אומרת אמדור. לדבריה, מלבד בירושלים, האפשרות להשתמש ברעיית עיזים נבדקת או מתוכננת להתבצע גם בישובים כמו חיפה, קריית טבעון וכוכב יאיר. "אני רואה שינוי, במקומות שונים מתחילים להבין שזו אפשרות משתלמת יותר ועדיפה מבחינה אקולוגית על פני כריתה מכנית של הצמחייה, פינוי שלה והעברה לאתר פסולת שבו יש צורך לטפל בה. במקום זה, אפשר להוציא עדר עיזים שעושה את כל העבודה", היא מסכמת.
הכתבה הוכנה על ידי "זווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה".