לא כוחות: כך הורס הדיג הספורטיבי את הים

"מצב אוכלוסיות הדגים בים התיכון (ובים השחור) הוא הגרוע בעולם, ו-62.5 אחוז מהן סובלות מדיג יתר שאינו מקיים מבחינה ביולוגית" - כך קובע דו"ח חדש שפירסם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO). פרסום זה מצטרף לשורה ארוכה של מאמרים ושל דו"חות המצביעים על כך שדיג לא-מבוקר מוביל לירידה ואף לקריסה של אוכלוסיות בעלי חיים ימיים רבים ובראשם דגים.

עד סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת ענף הדיג המסחרי (הדיג המקצועי) נחשב לאחראי העיקרי לפגיעה המתמשכת בדגה, אך מתחילת שנות האלפיים, בעקבות מחקרים רבים בנושא, נוסף לרשימת האחראיים גם ענף הדיג ספורטיבי.

דיג ספורטיבי מתבצע בשעות הפנאי, למטרות הנאה ולצריכה פרטית (שלא למטרות מסחריות או כלכליות). זהו תחביב שבו הדייגים נהנים מחוויית הדיג עצמה, שמתבצעת בשתי שיטות עיקריות: דיג בחכה (מהחוף או מכלי שיט) ודיג עם רובה בצלילה חופשית.

בישראל פעילים כ-70 אלף דייגים בתחום הדיג הספורטיבי, לפי הערכות שהתפרסו לאחרונה בסקר הדיג הספורטיבי, הפעילות של מרביתם - דיג בחכות מהחוף אינה מתבצעת מסירה ואינה מצריכה רישיון, והם לוכדים שלל כולל המהווה בין 15 ל-36 אחוז מסך שלל הדייג השנתי (כולל דיג מסחרי) בחופי הים התיכון של ישראל. השלל מתחלק באופן הבא: בשיטת חכה מהחוף בין 147 ל-203 טון בשנה ובשיטות דיג מהים אותן קשה יותר לתעד ולהעריך, בין 70 ל-588 טון בשנה. המינים העיקריים הנתפסים בשיטת הדיג באמצעות חכה מהחוף הם: סיכן משויש (אראס- מין מהגר), סרגוס משורטט, סילגו נודד (מין מהגר), מינים ממשפחת הקיפוניים (בורי) ושישן משורטט (מרמיר).

את רוב השלל שעולה בחכה לוקחים הדייגים הביתה לצריכה פרטית, אולם, מדי פעם עולים בחכה מיני דגים קטנים מהגודל המינימלי המותר או מינים מוגנים שאסורים לצריכה לפי חוק ובשל כך מחויבים הדייגים לשחררם. שיטה זו נקראת "לכידה ושחרור" (Catch and release) ומטרתה למזער את נזקי הדיג, כשהסברה הרווחת היא שלרוב הדג יחזור לאזור שבו נלכד וישוב לאוכלוסייתו. אולם, מחקרים רבים, שנערכו במקומות שונים בעולם, מראים שבמהלך פעולה זו נגרמות לדג פגיעות קשות, שלעתים אף מובילות למוות. שיעור התמותה הממוצע של דגים שעלו בחכה ושוחררו עומד על 18-16 אחוז ובמינים רגישים שיעור התמותה אף גבוה מ-90 אחוז.

"בשנים האחרונות יש עלייה מאוד גדולה במודעות להשפעות הסביבתיות שיש לדיג בכלל ולדיג ספורטיבי בפרט", אומר ארז ירוחם, אקולוג ימי בחברה להגנת הטבע ודוקטורנט במכון לחקר ימים ואגמים, "אבל צריך להבין שאי אפשר לבצע את הפרקטיקה של לכידה ושחרור באופן קבוע מבלי שיהיו לכך השלכות".

על פי החברה להגנת הטבע, היקף השימוש בשיטת תפיסה ושחרור הלך וגדל בתחום הדיג הספורטיבי בשנים האחרונות והיום כ-64 אחוז מתוך סך הדגים שעולים בחכה בארצות הברית וכמחצית מהדגים שעולים בחכה באירופה משוחררים חזרה לים.

על פי הדו"ח "לכידה ושחרור של בעלי-חיים ימיים במסגרת דיג", שפורסם לאחרונה על-ידי החברה להגנת הטבע ושסוקר את הפגיעות האפשריות הנגרמת כתוצאה משימוש בשיטה זו, כאשר מנהג זה מבוצע בהיקפים גדולים, קיימת השפעה שלילית גם ברמת אוכלוסיות של דגים וגם ברמת המערכת האקולוגית. לפי המסמך, השיטה, שמבוצעת בעיקר בדיג עם חכה, עלולה לגרום לקשת רחבה של פציעות מסוגים שונים לדגים הנתפסים: הפגיעה הברורה ביותר היא דימום ונזק שנגרם לרקמות כתוצאה מנעיצת הקרס - לרוב באזור הפה, אך לעתים גם באיברים אחרים, כמו הזימים או הוושט. פגיעה נוספת היא חנק של הדג כתוצאה משהייה ממושכת באוויר ובנוסף, קיים סיכון לפציעת לחץ ופגיעות פנימיות העלולות להיגרם מעלייה מהירה של דגים מהעומקים אל פני השטח.

מלבד תמותה כתוצאה מפציעות אלו, בטווח הארוך, הדגים ששרדו את השחרור עלולים לסבול, בין היתר, מירידה בפוטנציאל הרבייה ומשינויי התנהגות כמו שינוי דפוסי נדידה. פגיעים במיוחד ללכידה בקרס וחכה הם דגים טורפים הלוכדים את מזונם באמצעות לסת נשלפת ויניקת מים, כגון דקרים. עלייה בחכה הגורמת לחירור הלסת ופגיעה בפה, פוגעת במנגנון הטריפה העדין של דגים אלו, דבר המקשה עליהם להשיג מזון במשך תקופת ההחלמה.

"בהיקפים גדולים, לכידה ושחרור דגים יכול לפגוע באוכלוסיות שלמות", אומר ירוחם. "יש מחקרים שהראו איך במקומות שמותר בהם אך ורק דיג בשיטת לכידה ושחרור, עדיין הייתה פגיעה משמעותית באוכלוסיות, שהתבטאה בירידה בכמות הדגים ושינוי התפלגות הגדלים באוכלוסייה - בדומה לפגיעה עקב לחץ דיג גבוה".

"קשה לקבוע באופן גורף מה בדיוק ההשפעה של הדיג הספורטיבי", אומרת אורי פריד, שריכזה וכתבה את סקר הדיג הספורטיבי שנערך ביוזמת רשות הטבע והגנים ואגף הדיג של משרד החקלאות ובשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב. "אבל ראינו שביחס לדיג המסחרי, אחוזי השלל של הדיג הספורטיבי הם גבוהים מאוד. בנוסף, הדגים ששוחררו, לא בהכרח שרדו - הם אומנם חזרו לים, אבל רובם חווים פגיעות פיזיות מאוד קשות כתוצאה מהדיג".

לפי מחקרים ודוחות מהשנים האחרונות, שלל הדיג בים התיכון הולך ופוחת, בעיקר בעקבות דיג-יתר. מלבד פגיעה באספקת המזון, עלול להיגרם נזק למערכת האקולוגית הימית כולה: דגים הם חלק ממארג המזון והם אוכלים אצות, מדוזות וסרטנים ומהווים מזון למינים שנמצאים מעליהם במארג המזון כמו דולפינים, כרישים, כלבי ים ולווייתנים. אם יכולת ההתרבות של הדגים מצטמצמת, המינים שהם ניזונים מהם עשויים להתרבות באין מפריע ואילו למינים שניזונים מהם עלול להיווצר מחסור במזון והם עלולים להיפגע בשל כך. הפגיעה הזאת במאזן האקולוגי הימי עלולה להביא לפגיעה בנו, בני האדם: בענפי כלכלה כמו נופש, תיירות וענף הדיג; במשאבים מים להתפלה שתושפע אם איכות מי הים תרד ולפגיעה בשירותים שהים נותן לנו כמו ספיחת פחמן דו-חמצני וויסות אקלים.

בישראל יש דיג ספורטיבי המוסדר ברישיון ודיג ספורטיבי הפטור מרישיון. הדייגים בעלי הרישיון הם אלו שנעזרים ברובה או בחכה מתוך כלי שיט בים ונדרשים לפעול בהתאם לתקנות הדיג של משרד החקלאות. התקנות, שמטרתן צמצום הפגיעה של דיג באוכלוסיות דגים ושמירה על מערכות האקולוגיות ימיות, כוללות הגבלה על השלל היומי ל-5 קילוגרם (או שני דגים גדולים). כמו כן, חל איסור לדוג בעונת הרבייה ולדוג בשטחי שמורות טבע ימיות.

דייגים הנעזרים בחכה מהחוף אינם נדרשים ברישיון או בעמידה בתקנות. "במהלך השנים, ראיתי את השיטות של הדייגים מהחוף הולכות ומשתכללות" מספר אייל מילר, מנהל מרחב צפון ביחידה הימית של רשות הטבע והגנים. "חלק מהדייגים היו מגיעים הרבה פעמים עם 4 או 6 חכות, כל חכה מחוברת למכונה שיכולה לסחוב משקלים של 100 קילוגרם ואפילו יותר. ראיתי אותם מטיסים פיתיונות עם רחפנים רחוק מהחוף וראיתי גם שימוש בתותחי אוויר שמחוברים לגנרטורים לשיגור הפיתיון למרחקים גדולים. כל זה כדי לתפוס דגים מאוד גדולים ואיכותיים. מצד אחד, דייגים מהחוף לא צריכים רישיון דיג אבל מצד שני, הרחפנים ותותחי האוויר נותנים להם טווחים שכל דייג חולם להגיע אליהם".

"צריך להבין שהאכיפה היום היא סלקטיבית", אומר אור גינסברג, השף והבעלים של מסעדת סלאס היפואית המתמחה בדגים וחובב דיג ספורטיבי. "הפקחים הולכים למרינה בהרצליה ואוכפים רק את בעלי הסירות במקום ללכת לדייגי מכמורת (רשתות גרירה) שהם הכי פוגעים בדגה - כך פוגעים בחובבים במקום להגביל את מי שבאמת עושה נזק. במקום לנסות וללמד שיטות של תפיסה ושחרור ואכיפה נכונה ואמיתית על דיג רשתות, מתעסקים בנו, הדייגים הספורטיביים".

"בכל המקומות בעולם שהלכתי לדוג בהם, לכידה ושחרור זו שיטה נהוגה, אבל בארץ אין באמת תרבות כזאת". אומר גינסברג "בחו"ל, מי שיוצא לים במטרה לתפוס דג כנראה ייקח אותו הביתה, אבל את הדגים הקטנים תמיד משחררים ותמיד בדרך הנכונה. לדעתי למרבית הדייגים בישראל אין מודעות לבעיה. הם נמצאים על החוף, עם חכות, וברגע שהם תופסים דג קטן של 400 גרם זה נראה להם שלל מעולה, למרות שלדייג בעל רישיון דיג ספורטיבי זה ברור שצריך לשחרר את הדג בחזרה לים.

"הבעיה היא שאין מודעות לזה כי אין חינוך והסברה לנושא בישראל. באוסטרליה, למשל, המודעות גבוהה ותרבות הדיג מפותחת, כשהולכים לקנות חכה דבר ראשון שעושים זה לשלם על רישיון הדיג שלך, כבר בחנות. ברגע שיש לך רישיון, אתה מקבל את כל ההסברים על סוגי הדגים ומה הגודל שמותר לשמור, ובנוסף לחכה מביאים לך סרגל. בארץ פשוט נותנים את החכה וזהו, בלי הסברים.

"הרבה דייגים יוצאים מנקודת הנחה שלכידה ושחרור זו פעולה נטולת השלכות, למרות שבפועל זה רחוק מכך", אומר ירוחם. "גם הגבלות דיג שמתמקדות בגודל פרטים שמותר לדוג ובהגבלת כמות שלל מתבססות על ההנחה השגויה הזו, ולמעשה יוצרות מצב של שימוש נרחב יותר בשיטת לכידה ושחרור. בפועל, הנזק לדגה יכול להיות משמעותי, אפילו בהשוואה לדיג מקצועי".

"יש שורה ארוכה של הנחיות שאומרות איך לבצע את שיטת הלכידה והשחרור בצורה נכונה שתמזער את הנזק, כדי שאם כבר לוכדים ומשחררים, הסבירות שהדג ייפגע היא יותר נמוכה", מוסיף ירוחם. "צריך לדעת איפה לדוג כך שלא יהיה צורך לשחרר את רוב הדגים שעולים בחכה ולהקפיד על שימוש בציוד מפחית נזק. כך, למשל, מוטב להשתמש בקרסים לא-משוננים, משום שהוצאת קרסים משוננים מהדג גורמת לפגיעה חמורה בהרבה. בנוסף, חשוב להחזיק את הדג בצורה נכונה כשהוא באוויר - לתת לו תמיכה מצידו התחתון ולשמור אותו בסביבה רטובה ולחה כמה שיותר, על מנת למנוע חנק".

"אבל המסר הכי חשוב לדייגים זה להבין שהשיטה הזו היא לא נטולת השלכות", מסכם ירוחם.

הכתבה הוכנה על ידי "זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה".