סלנו כבר לא על כתפינו: למה אנחנו אוכלים פחות ירקות?

לפני כמה שנים חבר שלי כתב דוקטורט על המחירים של פירות וירקות בשוק מחנה יהודה. יום אחד שוחחנו על העבודה שלו, והוא סיפר לי שבממוצע, כמות הפירות שאוכל כל ישראלי נמצאת בירידה. זה קצת הפתיע אותי, אז שאלתי אותו מה ההסבר. הוא ענה לי שרוב הירידה היא בצריכת אבטיחים, ושלדעתו, זה בגלל שאחרי שהוציאו מהאבטיחים את הגרעינים הוציאו מהם גם את הטעם, ולכן הישראלים עברו לגלידה.

הנושא של הטעם יכול אולי להסביר את הירידה בכמות האבטיחים שאנחנו אוכלים. אבל אני בספק אם היא יכולה להסביר ירידה חדה בצריכת כל הפירות והירקות. הגרף הבא מראה מה קרה לסך צריכת הפירות והירקות לנפש בישראל מאז שנת 2000. אפשר לראות שמאז 2007, כמות הירקות שישראלי צורך, בממוצע, ירדה בכ-30%. באותה תקופה, כמות הפירות שישראל ישראלי צורך, בממוצע, ירדה בכ-15%.

כלומר, זאת לא רק צריכת האבטיחים שיורדת, ואפילו לא רק צריכת הפירות שיורדת. יורדת הצריכה של כל מה שגדל על עצים, שיחים, או מתחת לקרקע. זה קורה בזמן שצריכת הפירות והירקות העולמית נמצאת במגמה הפוכה, למרות שגם באירופה ובארה"ב, הטעם של הפירות והירקות בדרך כלל לא יותר טוב מאשר בארץ.

לחלק גדול מהירידה בצריכת הפירות והירקות לנפש יש הסבר פשוט: בארץ, יש שטח מוגבל לגידולים חקלאים. תנופת הנדל"ן שמכסה את הארץ בשמלת בטון ומלט מקטינה את השטח הזה אפילו יותר. לכן, עם כל הגאונות של החקלאים הישראלים שמכשירים שטחים שבעבר נחשבו לבלתי ניתנים לעיבוד, כמות הירקות והפירות שאפשר לגדל בארץ מוגבלת. כשמסתכלים מה קרה לסך כמות הפירות והירקות שמגדלים בארץ, רואים שב-10 השנים האחרונות, הכמות כמעט ולא השתנתה, והיא גם לא הולכת להשתנות בשנים הבאות.

כשהכמות לא גדלה, האוכלוסייה גדלה, והממשלה מטילה מכסים גבוהים על ייבוא של פירות וירקות, התוצאה הבלתי נמנעת היא עליית מחירים וירידה בכמות הממוצעת שכל ישראלי צורך. מאז 2007, מחירי הפירות עלו בכ-50%. מחירי הירקות עלו בלמעלה מ-40%. כל עוד המדינה ממשיכה להגן על החקלאים, הדברים לא ישתנו. אי אפשר יהיה להוריד את מחירי הירקות והפירות בלי להגדיל את הכמות שמגיעה לשווקים, ואי אפשר יהיה להגדיל את הכמות שמגיעה לשווקים אם מסתמכים רק על תוצרת מקומית.

הפתרון היחיד לבעיה הזאת הוא ייבוא חופשי. ההתנגדות מגיעה כמובן מהחקלאים, שטוענים שאם ישראל תסתמך על ייבוא, אז תהיה לנו פחות עצמאות בתחום המזון. זה טיעון מאוד שגוי - גם כך לישראל אין עצמאות בכל מה שנוגע למזון. לרוע המזל, בישראל אין כמעט גידול של חיטה, ואין בכלל גידול של אורז. אפילו החלב הישראלי, הגאווה המוצדקת של החקלאות המקומית, תלוי באספקה של מספוא מחו"ל. ומכיוון שממילא אין לנו עצמאות בתחום המזון, זה לא משנה אם נייבא עוד פירות וירקות מחו"ל.

האמת היא שהחקלאים חוששים ממשהו אחר. הם חוששים שאם יהיה יותר ייבוא, הם יימצאו בתחרות לא הוגנת מול חקלאים מחו"ל שיכולים למכור בזול בגלל שהם מקבלים סובסידיות מהממשלות שלהם. גם לזה יש פתרון פשוט: לתת סובסידיות גם לחקלאים הישראלים. החקלאות היא חלק מהאתוס הציוני, ועל אתוס כדאי וצריך לשלם. אבל להגן על החקלאות באמצעות סובסידיות, זה ליצור מצב שבו בשם ההגנה על עצמאות המזון הישראלית, חלק מהאוכלוסייה לא יאכל פירות וירקות בכלל.

ד"ר אביחי שניר - האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי