חוק החזר המקדמות עבר ביום שלישי, רגע לפני פיזור הכנסת, אבל ברמה הפרקטית כלל לא בטוח שהזוגות שביטלו את החתונות יזכו ליישם אותו. מרבית בעלי האולמות נמצאים כבר היום בקריסה כלכלית וסגרו את שעריהם. לכן, החזרת כספי המקדמה כפי שנקבע בחוק לא תגיע לידי הזוגות. גם אלה שיפנו לערכאות המשפטיות לא יראו בהכרח כסף בסוף ההליך. זאת, מכיוון שבמידה והחברה בע"מ (האולם) כבר לא מעבירה חודשים תשלומים לספקים ולעובדים, ולא נמצאת יותר במושכר (האולם עצמו), אלו שיגישו בקשה לפירוק החברה כנראה "יעשו טובה" לבעלי האולמות. הרי החברות שבבעלות בעלי האולמות התרוקנו זה מכבר מכספיהן ונכסיהן.
מי שבכל זאת יראה את הכסף הם דווקא העובדים, שיוכלו לתבוע או להגיש תביעת חוב לביטוח הלאומי על מנת לקבל את כספם. שאר הנושים (ביניהם הזוגות) ככל הנראה לא יראו פרוטה.
מבחינה מעשית, לאחר פרסום החוק ברשומות, כדאי לבדוק היטב את הסכמי ההתקשרות בין הצדדים (האולם והמתחתנים) בכל הנוגע לתנאים לביטול אירוע. במרבית החוזים שעורכים בעלי האולמות, נכתב כי אם בני הזוג ביטלו את האירוע מיוזמתם פחות מ-60 יום לפני מועד האירוע המקדמה לא תוחזר.
הזוגות הראשונים שביקשו לבטל את האירוע מסיבות לא מוצדקות בתחילת המגיפה, כשעדיין ניתן היה להתקהל אך בכמויות קטנות יותר - בין 100 ל-250 מוזמנים - נאלצו לוותר על המקדמה.
לפני חקיקת החוק השבוע בכנסת, הסעיף הקובע להחזר או אי החזר המקדמה היה סעיף 18 לחוק החוזים - במקרה שהפרת החוזה היא כתוצאה מנסיבות שהצד המפר לא ידע עליהן ולא היה חייב לדעת עליהן בזמן כריתת החוזה ולא ניתן לקיים את החוזה בנסיבות אלו, לא יינתנו פיצויים.
נכון להיום, אף על פי שהוגשו תביעות רבות מצד זוגות לקבל החזר ומצד בעלי האולמות לקבלת היתרה, ניתן רק פסק דין אחד, וגם הוא בבית המשפט לתביעות קטנות. בפס"ד יחזקאל נ' כתר הרימון מרכז אירועים וכנסים בע"מ מחודש אוגוסט השנה, קבע השופט אילן דפדי, כי לא ניתן היה לקיים את האירוע בשל נגיף הקורונה והסגר שהוטל. המדובר בתובע חרדי, ולאור הוראות הרב נמנעה ממנו האפשרות לדחות את האירוע למועד אחר, אשר בסופו של דבר התקיים בחוג המשפחה בבית פרטי. בעל אולם האירועים טען כי הוא היה מוכן לקיים את האירוע במועד אחר, אך לאור הסגר המועד העתידי לא היה תלוי בו. זאת, בנוסף למצוקה הכלכלית שנחתה על כתפי בעלי האולמות. השופט פסק כי על בעלי האולם להחזיר את הכספים ששילמו בני הזוג.
חשוב לציין כי במקרה זה מדובר בתביעה בתולית בגל הראשון של הקורונה והיו בו נסיבות מיוחדות, כיוון שמדובר בבני זוג מהמגזר החרדי ולאור הוראות הרב לא יכלו לדחות האירוע למועד אחר. אם התובע היה חילוני או אם התביעה הייתה מוגשת בגל הקורונה השני, סביר להניח שבית המשפט היה פוסק אחרת.
לפי סעיף 18 בחוק החוזים, הצדק המנחה הוא שהצדדים ינסו למזער את הנזקים ולקיים את החוזה בתום לב. במקרה זה השאיפה היא להגיע להסכמה על דחיית האירוע למועד אחר, החזר כספי חלקי או פתרון אחר. הצפת המועצה לצרכנות בפניות מצד זוגות טרפה את הקלפים, כי הנושא עלה לסדר היום הציבורי, וחברי הכנסת כנציגי הציבור נהגו בצורה פופוליסטית וחוקקו חוק שפוגע קשות ויביא לפירוק החברות שבבעלות בעלי אולמות אירועים רבים. אגב, בתחילת המשא ומתן שהתנהל בין המועצה לצרכנות לבין בעלי האולמות, הועלו הצעות לפיהן דמי הביטול יעמדו על 5 עד 10 אחוזים או על סך של 2000 עד 3000 שקל, הנמוך ביניהם.
חשוב לציין את רוח הדברים בתחילת הדרך: אז בעלי האולמות היו בעלי הכוח, כי הכספים היו בידיהם והזוגות הרגישו שבויים. לאחר מכן הזוגות התחילו לבטל המחאות בגין אי קבלת תמורה ואז יחסי הכוחות התאזנו. לאחר שהחוק עבר בקריאה שנייה ושלישית, בעלי האולמות הפסידו בקרב אך לא בטוח שהם יפסידו ב"מלחמה".
בסעיף 2 להצעת החוק-נקבע כי אם האירוע בוטל עקב הקורונה, ישיב בעל האולם את הכספים בתוך 3 חודשים ממועד האירוע המקורי או החל מ-1 באוקטובר 2020, המאוחר ביניהם. לידיעת הח"כים שהרימו ידם בעד החוק, שני התאריכים עברו כבר מזמן.
בחוק ישנו סייג לפיו אם בעל האולם צריך, למשל, להחזיר לזוג 20,000 שקל, הוא יוכל להפחית מסכום זה עד 500 שקל עבור "הוצאות מיוחדות" שהן לא "הוצאות שוטפות". רק שחברי הכנסת שכחו להגדיר בחוק מהן "הוצאות שוטפות". ההיגיון אומר שהוצאות שוטפות הן ארנונה, שכירות, מים וחשמל והוצאות מיוחדות יכולות להיות, למשל, הזמנת סכו"ם, בשר מיוחד מעבר לתפריט הרגיל, הוצאות לעיצוב האולם, תיקונים וכו'. כל בר דעת מבין ש-500 שקל קיזוז לא מכסים אפילו 5 אחוזים מההוצאות המיוחדות שהשקיע בעל האולם לאירוע שהוזמן.
בסעיף אחר בחוק, נכתב כי אם בתוך 3 חודשים מהמועד המקורי של האירוע לא היה ניתן לקיים את האירוע, ישיבו בעלי האולמות את הכספים. בעת חקיקת החוק, חברי הכנסת כבר ידעו שאת מרבית האירועים לא היה ניתן לקיים לאור המגבלות. גם בימים אלה טרם ידוע מתי יוכלו לקיים אירועים.
רשויות הממשלה קובעות הגבלות וסגרים אשר פוגעים בצורה ישירה בבעלי האולמות ואינן מפצות אותם, ומנגד דורשות מבעלי האולמות להחזיר לזוגות את הכספים. איפה ההיגיון? כל זאת, כאשר בעל אולם משקיע סכומי עתק, מחזיק עובדים, משלם מיסים ומספק עבודה לעשרות עובדים וספקים.
רבים יגידו שלבעלי האולמות יש ממון רב, אז "לא נורא", אך דמי המקדמה נועדו לממן את ההוצאות השוטפות והקבועות של בעלי האולמות, כגון שכירות, חשמל, מים, ארנונה ועובדים. הכספים הללו שולמו כבר מזמן. נכון שצריך להחזיר לזוגות את שאר התשלומים, במידה שבאמת לא היה ניתן לבצע את האירוע והצדדים פעלו בתום לב. החוק מנסה לפתור בעיה נקודתית שקשורה לזוגות ולבעלי האולמות, אך מנגד גורם לנזק בלתי הפיך לבעלי האולמות והספקים.
חברי הכנסת הפופוליסטים שיזמו את החוק לא לקחו בחשבון כיצד בעלי האולמות יחזירו לזוגות את המקדמות שקיבלו לפני 9-12 חודשים. מדובר, ככל הנראה, בכספים שכבר 'התאדו'. בתקופה שאולמות האירועים היו סגורים בעקבות צו השעה, לא התקיימה בהם כל פעילות. נוסיף לכך שמרבית העסקים בישראל פועלים על בסיס תזרים שוטף וכספים דחויים. מה שקורה בפועל הוא שכבר היום רוב בעלי אולמות האירועים קרסו וההשלכות לכך הן שכל הספקים שעבדו מולם, כגון צלמים, עובדים, אמנים, אנשי סאונד וכדומה, קיבלו צ'קים ללא כיסוי. בעלי האולמות, מצידם, בדרך להפוך למובטלים.
בתקופת הקורונה בעלי האולמות לא קיבלו כל עזרה או סיוע מהממשלה שהיה יכול להביא להצלת עולם האירועים. לאחר חקיקת החוק השבוע בכנסת נזקם רק יגדל. היה טוב אילו הצעת החוק הייתה מוצאת פתרון יותר טוב עבור כל הצדדים בסיפור.
הכותב הוא עו"ד העוסק בתחום החוזים, ההוצאה לפועל ומשפט מסחרי